תשורת ש"י מהדורא תנינא תסו

א"כ י"ל לחומרא אמרינן הכי ולא לקולא וכה"ג כתב הר"ן בפכ"ש בדעת האוסרים חמץ במשהו משום דהוה דשיל"מ לאחה"פ אף דלאחה"פ נמי אסרוהו חכמים דלא אמרו רק להחמיר ולא להקל מחמת זה

ומה שהקשה מיו"ד סימן ק"ט דמב"מ יבש ביבש אסור לבשלן יחד ולדברי נימא ג"כ כיון דמחזיקין איסורא בתערובות לענין שלא לבשלן יחד ממילא אסור נמי לבשלן כל אחד בפני עצמו לק"מ דהא דמחזיקין איסורא כשמבשלן יחד משום דודאי האיסור בתערובות ובאינו מינו נותן טעם וניכר האיסור וגזרו במינו אטו אינו מינו וכן אסור לאוכלן יחד משם דאוכל ודאי גם האיסור משא"כ לבשלן אחד אחד ולאוכלן אחד אחד ההיתר דכל פעם שאוכל אחד אמרינן שמא אין זה האיסור וכשאסרנו לבשלן יחד או לאוכלן יחד לא החזקנו כל השלשה חתיכות לאיסור ודאי כולן אלא חתיכה אחד של איסור יש בהם: יד

שאל עמ"ש הנוב"ת ביו"ד סימן קכ"ח דאשה שבדקה בראשון לספירת ז"נ ובשלישי ובתשיעי דבר פשוט דמהני דדל יום ראשון הרי בדקה נחשב שלישי ותשיעי לז"נ דהשלישי לעשה ראשון והתשיעי נעשה שביעי ובינהם חמשה ימים והרי זה נגד דברי הש"ע ביו"ד סימן קצ"ו ס"ד שכתב דעה אחת דאם לא בדקה בכל השבעה ימים רק פ"א טהורה אבל אם לא בדקה עד יום שמיני ומצאה טהורה אין לה רק יום שמיני ומשלמת עוד ששה ימים וזה פשוט דמיירי שהיתה מכונת לספירת שבעה ימים מיד לאחר הפסק טהרה כמ"ש בשו"ת מע"צ דבעי כונת ספירה ולהכי מהני בדוקה אחת וא"כ אם בדקה רק יום שמיני נימא ג"כ דל יום ראשון מספירתה ונחשב יום שני לראשון ויום שמיני לשביעי וגם בגמרא דנדה דף ס"ט קאמר בדקה עצמה יום ראשון ושמיני סבר רק דסגי בתחלתן משמע דבעי בדיקה אחת תוך שבעה ולהנו"ב תיסגי ביום שמיני לבד כיון דכל השמנה ימים היה לה בחזקת ספירת נקיים את"ד

תשובה הנה אם נאמר דמיד אחר בדיקת הפסק טהרה צריכה לספור שבעת ימים נקיים י"ל דכל זמן שלא טבלה ונטהרה לגמרי אין הבדיקה לבסוף מחזקת אותה למפרע בחזקת טהרה לענין זיין נקיים אם עברה עליה שבעה ימים בלא בדיקה דכן גזרה תורה או מדרבנן לכן כשלא בדקה רק ביום שמיני חוששין שמא ראתה באיזה יום מספירתה ולהכי ל"ל דל יום ראשון כיון דמיום שפסקה עד שמיני עברו שבעה ימים בלא בדיקה דצריך ספירת ז"נ מיד אחר בדיקת ההפסק טהרה דאז ע"י בדיקת הפסק טהרה ובדיקה שבתוך שבעה אמרינן כיון שלא ארגשה בזיבת דם מסתמא נקיים הן אבל אם מופלג יותר מבדיקה לבדיקה אין מצטרפין להעיד עליה שהיתה טהורה בנתיים אח"כ מצאתי בסד"ט סימן קצ"ו סקח"י ובשמלה סק"ז שכ"כ אלא דהסד"ט נד מתירוץ זה לפי דנראה לו שיכולה למנות הז"נ גם איזה ימים אחר בדיקת הפסק טהרה ואין קושיא על הנו"ב אם לא ס"ל הכי גם בשו"ת בית שלמה מס"ב ח"ב הביא דברי הנוב"ת ופסק כוותיה

אמנם אם נימא דגם אחר בדיקת הפסק טהרה איזה ימים מהני ספירת שבעה נקיים י"ל דהנה אם נתנה דעתה לספור מהיום השבעה נקיים ולטבול באור לשמיני ובתוך השבעה חזרה בה ודעתה שלא תתחיל השבעה נקיים אלא מעכשיו זה ודאי אתי דיבור ומבטל דיבור ומחשבה מבטל מחשבה כדאיתא בפרק האומר בקידושין דף נ"ט ואז לרב דסגי בבדיקת סופה מהני בדיקתה בסוף דמנין השני והא דכתב בש"ע דאם לא בדקה עד שמיני אין לה רק יום אחד בודאי מיירי כשלא חזרה בה ממה שהתחילה למנות ולכן אם בדקה בשלישי ובתשיעי דכשהיתה בשלישי היה דעתה שתטבול בתשיעי ומנין הז"נ יתחילו מן השלישי אז בודאי עלתה לה דבש"ע לא מיירי בזה ואם הנו"ב מיירי כן דכשבדקה בשלישי היה דעתה שיפלו ימים הראשונים ורק משלישי יתחילו הז"נ ותטבול ותבדק בתשיעי אין עליו שום קושיא

אך י"ל אפילו כשבדקה בשלישי לא היה דעתה לחזור ממנין הראשון אלא משום דצריכה לבדוק לרב פעם אחת ולר"ח שתי בדיקות בדקה עצמה מ"מ כיון דאם תאמר כשבדקה אח"כ בתשיעי לא יחשב לה רק ליום אחד מתשיעי ולהבא הרי יהא בדיקת שלישי לבטלה ללא הועיל מחמת שבדעתה היה לחשוב הז"נ מתמול שלשום אין דיבור או מחשבה מבטל מעשה כיון דע"כ יתבטל אחד מהם לגמרי ולכן מעשה מבטל דיבור ומחשבה ואי דא"כ ליכא ספירה כראוי דהא לפי מחשבתה או דיבורה בשלישי הוא שלישי לספירה ותשיעי תשיעי לא אכפת לן בזה לא מבעיא להנו"ב בסימן קכ"ג וקכ"ד שם דאין הספירה מצוה אלא שצריכה להשגיח עליהם שהיו נקיים והרי כיון שבדקה בשלישי ותשיעי זה מעיד גם לר"ח שהיו לה שבעה נקיים אך גם אם נאמר דהספירה מצוה מ"מ אינו מעכב לטהרתה כמו שהוכיח הנו"ב שם

אבל לרב דסגי בתחלתה או סופה ולא בדקה רק בשמיני אפינו יפלו ימים הראשונים לא מתבטל מעשה בדיקת שמיני דהרי נחשב ליום אחד וביום שני למנינה לא חזרה מדעתה להתחיל שנית מיום שני ל"ל דאין מחשבה מבטל מעשה של בדיקת שמיני דהא אין מתבטל ואהני לה ליום אחד וכיון דל"ל דיתבטל מחשבתה או דיבורה מחמת המעשה הרי לפי מחשבתה לא היה בדיקה בשביעי וכמו דאמרינן מצות אין צריכות כונה מ"מ ברכה על איזה דבר והכונה על דבר אחר מעכב ועיין תר"י ספ"ק דברכות גבי פתח ובירך בדשכרא ובב"י א"ח ס"ס תקפ"ט ובמג"ד סימן תרנ"א סק"ה ובמג"א שם סקי"ב ונראה דעד כאן לא פליג הרא"ה וס"ל דאם עשה מצוה ונתכוין שלא לצאת דמ"מ יוצא אלא משום דהדיבור או הכונה בא לבטל המעשה כגון כפאוהו ואכל מצה דראיית הרא"ה משם בזה אמרינן אדרבה המעשה מבטל הכונה או הדיבור

ועוד לפימ"ש תר"י בספ"ק דברכות אהא דנקט כסא דשכרא בידו וכסבור דחמרא הוא ופתח אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא מאי ולא איפשטא דקשה הא מצות אצ"כ ומה אכפת לן בכונתו ותירץ כי אמרינן מצות אצ"כ ה"מ בדבר שיש מעשה שהמעשה הוא במקום כונה עיי"ש מוכח מזה דאם היה בו מעשה לא היה מזיק מה שנתכוין להיפף דהא נתכוין על חמרא ופתח אדעתא לברך בפה"ג והוא קרוב לדעת הרא"ה הנ"ל אף דצווח דאינו רוצה לצאת כגון כפאו על המצוה מ"מ יוצא אלא דיש לחלק דהיכא דאמר בפירוש דאינו רוצה לצאת אינו יוצא משא"כ אם לא אמר כלום הוי דברים שבלב ואינן דברים ועכ"פ חזינין היכא דלא אמר בפירוש המעשה עומד במקום הכונה אף דכונתו לגריעותא