תשורת ש"י מהדורא תנינא תסה

לועג לרש רק משום לא פלוג כמ"ש מהריט"צ בפא"נ והא פרמ"ג בא"א סימן קכ"ח סק"ל הכריח מהש"ס דבלא פלוג לא העמידו דבריהם נגד דין תורה ועכצ"ל דשאני הכא דמשום לועג לרש הוי דברי קבלה דהוי כדאורייתא ממש ולאו דוקא מקרא מגלה שמצאו לו רמז מהתורה

ובמגלת אסתר שעל ספר המצות שרש שני כתב דגם דעת הרמב"ם כהרמב"ן שם דדוקא לתקנות הנביאים קורא דרבנן ולא לכל מה שבא במקראותיהן כי בוודאי המצות אשר יצונו הם ולא באו בפירוש בתורה יש לנו לומר כי היו בקבלה אצלם לפי שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה בודאי כל המצות שיוציאו מפסוקי הנביאים תורה היא זולת אם יאמרו כי הפסוקים הם אסמכתא שאז נידון הדבר ההוא מדבריהם והסמיכוהו לאותו הפסוק: יב

ש"ע א"ח ספק אם קרא ק"ש חוזר וקורא ומברך והוא מהש"ס דפליג ר"א על ר"י דספק קרא ק"ש אינו חתר וקורא וכתבו הפוסקים דקי"ל דחוזר וקורא משום דק"ש דאורייתא וכתב המג"א דלפ"ז אם יודע שקרא פסוק ראשון כתב הל"ח דאינו חוזר וקורא דהשאר רק מדרבנן מיהא בסימן ס"ד סעיף ג' משמע שצריך לחזור עכ"ל וקשה למה כיון דאחר פסוק ראשון רק דרבנן

ונ"ל דיש להקשות על מה דאר"י דאינו חוזר וקורא נהי דס"ל דכל ק"ש מדרבנן כדאיתא בברכות דף כ"א מ"מ כיון דודאי נתחייב וספק נפטר אין ספק מוציא מידי ודאי כדאיתא בפ"ק דפסחים דף טית וכבר נתקשה בזה הפלתי ביו"ד סימן ס"ט והצל"ח בברכות שם ועוד קשה לפי מ"ש הפנ"י בברכות דף י"ב הא דספק דרבנן לקולא היינו במקום פסידא או טרחא מרובה או במקום דחק וכ"כ הבית מאיר ביו"ד סימן קכ"ב א"כ ה"נ למה לא יחזור מספק לקרות ק"ש אפילו לאו מטעם אין ספק מוציא מידי ודאי

לכן נ"ל הא דאר"י ספק קרא ק"ש היינו דמסופק על ק"ש וברכותיה וכן משמע מדברי הרמב"ם והש"ע כאן דאם יודע שכבר בירך הברכות למה כתבו דחוזר וקורא ומברך כיון שכבר בירך ואין קפידא מה שהפסיק בין הברכות לק"ש כדאיתא לקמן במג"א סימן ר"ו סק"ד מן הכ"מ ואם יודע דלא בירך מה קמ"ל הרמב"ם וש"ע דחוזר ומברך אע"כ דהספק אם קרא ק"ש כתיקונה עם הברכות או לא בירך ולא קרא וגם נראה דאם יודע שבירך מסתמא ג"כ קרא ק"ש כדרגיל בכל יום וכן אם יודע שלא בירך מסתמא לא קרא ק"ש כי הרגילות לברך ולקרות ובכל ספק תולין במצוי יותר ואפילו למ"ד ק"ש דאורייתא אפשר להקל כה"ג וכמ"ש הש"ך בכללי ס"ס סקל"ג דאם יש לתלות באיסור יותר מההיתר וכן אם האיסור שכיח יותר מההיתר אין זה ספק כלל ואפילו להקל כמ"ש ביו"ד סימן נ"ז ובמג"א סימן תס"ז סקח"י ולהכי אינו חוזר וקורא משום חשש ברכה לבטלה דאסור משום לא תשא אח"כ מצאתי בביאור הגר"א שכ"כ דמיירי הכא ובש"ס דמסופק אם קרא ק"ש בברכות או לא קרא ק"ש גם לא בירך ולהכי ס"ל לר"י דאינו חוזר וקורא משום לא תשא עיי"ש ומש"ה לק"מ בהא דאם מסופק אם קרא פרשה שניה דחוזר וקורא דכיון דהחיוב ודאי אין ספק מוציא מידי ודאי דהתם ליכא ברכה שיהא לבטלה

אלא דלכאורה קשה למה אר"י דאינו חוזר וקורא יקרא ק"ש בלא ברכות דיוצא עכ"פ ידי ק"ש כמ"ש במג"א סימן נן והב"י אוך נ"ל דהב"י ומג"א שפיר כתבו לפי מה דקי"ל ק"ש דאורייתא וברכות דרבנן יצא עכ"פ ידי דאורייתא בק"ש לבד אבל למ"ד ק"ש דרבנן וא"כ כיון שתקנו ק"ש וברכות לפניה ואחריה כל שלא עשה כתיקון חכז"ל לא יצא כלל וכ"מ במחצית השקל שם וגם דעת רב האיי גאון בסימן סמך דאם לא אמר הברכות כלל מעכבות ולא יצא ידי ק"ש וכאשר ביארו הפרישה והא"ר דברי רב האיי שם

וכיון שכן אינו חוזר וקורא הק"ש לבד כיון דאינו יוצא גם ידי ק"ש ואדרבה כיון דיקרא כדי לצאת חובת ק"ש מגרע תק"ח שתקנו ק"ש עם ברכותיה שכל שקורא ק"ש חייב לברך הברכות וכמ"ש הרשב"א והובא במג"א כאן וכיון דס"ל לרב יהודא דק"ש דרבנן אינו חוזר וקורא דמה לי אם לא יקרא וספק גרע חובת ק"ש דרבנן ומה לי אם יקרא בלא ברכותיה דג"כ מגרע חיובו שתקנו כל שקורא ק"ש בתורת חיוב חייב לקרות בברכותיה ואה"נ אם רוצה לקרות ק"ש שלא בתורת חיוב רק כלומד תורה שפיר דמי ור"י לא אמר רק דאינו חייב לחזור ולקרות: יג

שאלת עמ"ש בערש"י עיו"ד סימן ס"ט סי"ד דאם בצלי לא היה בטיל והיה אסור ולא ה"א כמאן דליתיה ממילא גם לענין בישול לא הוי בטיל כיון דהחזקנו איסורו כמאן דאיתיה בעין לצלי ונתקשה מעלתו דהא בש"ע א"ח סימן תמ"ז ס"ט כתב דעה ראשונה דחמץ יבש ביבש לא בטל ומפרש נה"ך ביו"ד סימן צ"ב דהטעם משום דהוה דשיל"מ דמותר לאחה"פ ולדברי היכא תמצא דין זה דאם נימא בטל משום דשיל"מ ואסור באכילה הרי החזקנו אותו כבעין ממילא אסור לשהותו בפסח דהא אפילו איסור דרבנן צריך לבער כמ"ש מג"א סימן תמ"ב סק"א וכיון דאסור לשהותו תו לא הוה דשיל"מ ובע"כ צ"ל דלגבי איסור בל יראה שפיר בטיל משום דלענין זה לא הוה דשיל"מ אלא לענין אכילה כיון דמותר לאחה"פ לא בטל

תשובה אני כתבתי שם ביו"ד להסביר דברי תה"ד והוא מותיב מדברי נה"ך אשר נדחה לגמרי ורק מטעם אחר יבש ביבש לא בטיל כמ"ש מג"א ואחרונים שם וכי מוכרח תה"ד למ"ש נה"ך סברא הנידחת

שנית הנה"ך עצמו אין מוכרח לסבור כהמג"א דאם אסור רק מדרבנן באכילה דצריך לבערו ואפשר גם המג"א לא אמרה רק אסרוהו רבנן באכילה לא מטעם דהוה דשיל"מ דאם מטעם דהוה דשיל"מ לא יאמרו רבנן דצריך לבערו דסתרו אהדדי וליהוי מילי דרבנן כי חוכא וכעין זה איתא ס"פ הדר ואין דנין לא אפשר מאפשר כדאיתא בפ"ק דחולין דף י"א ע"ב ובמג"א סימן תפ"ט סק"א

שלישית דודאי מה שכתבתי כיון דלענין אחד הוי דשיל"מ ולא בטיל החזקנו לאיסור כאלו הוא בעין ממלא גם לענין דבר שאין לו מתירין לא בטיל והבאתי שם ראיה ממשנה דבכירום פ"ב מ"ב זה ודאי רק מדרבנן דלא חלקו ואזלי לחומרא