תשורת ש"י מהדורא תנינא תסד

רק משמתינן וזה לא שייך בשוגג וגם לשון הראב"ד שהובא בתה"א לרמב"ן ובמרדכי פא"מ ובשו"ת הרא"ש כלל כ"ו אם עבר ולא קיים צריך להתאבל כל שבעה שלא יהא חוטא נשכר משמע דאם ע"י אונס לא קיים א"צ להשלים דלשון עבר ולשון שלא יהא חוטא נשכר לא שייך על אנוס רק על שוגג אף דבשוגג נמי אינו חוטא אם אינו קרוב למזיד מ"מ חשו דלא יערים ויאמר שוגג הייתי וכיון דבאמת היה מזיד לא יהא חוטא נשכר ונהי דהמחבר ורמ"א בסימן שצ"ו פסקו כהראב"ד גם בשוגג צריך להשלים ולא הביאו חולק מסתיין במה שכתבו ולא אונס דרחמנא פטריה ולא מן השם הוא זה דשם שוגג לחוד ושם אונס לחוד ואף דמהרי"ק שרש נ"ג הוכיח מהראב"ד דאפילו לא קיים מחמת אונס כל שבעה צריך להתאבל שבעה בחת"ס יו"ד סימן שמ"ב דחה ראיות של מהרי"ק עיי"ש

ובספר האשכול כתב אם נקבר קודם יו"ט ולא הספיק הזמן לקיים מצות שבעה כגון בכפיית המטה או חליצת סנדל כיון שלא קיים כלל הוי כדין קובר מתו ברגל וצריך לקיים זיין אחר החג עכ"ל אין להוכיח משם דאפילו אנוס צריך לקיים אחר החג דשאני לא הספיק הזמן דזה לא היה אפשר מחמת הזמן לחול עליו האבלות והוי כנקבר ברגל וכמו כל שאינו ראוי לבילה אז בילה מעכבת בו משא"כ אם מחמת עצמו ומחמת הזמן היה ראוי האבלות זה אינו קרוי דחוי מעיקרא וחל עליו האבלות וכה"ג מחלקו הפוסקים הובא במג"א סימן ס"ה סק"ב לענין הפסק מחמת אונס אם האונס מחמת האדם עצמו או מחמת המקום שלא היה ראוי מעיקרא חייב לחזור לראש ואם מחמת דבר שאינו בגופו ומקומו אינו חייב לחזור לראש והם שני עניינים ואף שתקנו שיתאבל אחר הרגל כל שלא היה יכול להתאבל מחמת הרגל דשכיח אין לנו להוסיף כשנאנס מחמת דבר אחר כל שבעה דאונס לא שכיח ובמלתא דלא שכיח לא תקנו ול"ל דלא פלוג כמ"ש תוס' בפ"ק דשבת דף י"ד ע"ב בד"ה כיון דשאני הכא דבשתי עניינים נפרדים לא אמרינן לא פלוג כמ"ש הר"ן בשבת בר"פ שואל הובא בי"מ והרוצה להוסיף גזרה בדרבנן עליו להביא ראיה כמ"ש חכ"צ בס"ס צ"ב וראייתו ממשנה סוף ידים: יו"ד

שאלה איש שלח לאשתו ע"י הבי דואר אגרת ז"ל דוא מיין ווייב פב"פ בעיר פלוני ביזט פאן מיר פאן יעצט אן געשיעדען והרי את מותרת לכל אדם ותיבות אלו כתב בכתב אשורית וחתם את עצמו ושני עדים כשרים ושאל השואל אם ירצה לחזור ולדור עמה אם צריך לקדשה והרב אב"ד דשם ששלח השאלה אלי כתב דפשוט אצלו דצריכין קידושין אחרים ונסתפק אם עבר חדרגמ"ה

תשובה הנה גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם כדאיתא בפרק המגרש דף פ"ה ובזה סגי מן התורה וכ"כ בלח"מ פ"א מהלכות גירושין ה"ד ולענין שמו ושמה יש פלוגתא בין הראשונים אם מן התורה צ"ל בגט אך דוקא אם נתן הגט הבעל או שלוחו לידה או לרשותה והשליח צריך שלא יהא גוי ואם הובא לה הגט ע"י גוי אינו גט כמבואר ברמב"ם בפ"ו מה"ג ומבואר ברמב"ם פ"י הלכה א' והלכ' ג' דכל מקום שכתב דאינו גט הר"ז גט בטל מן התורה ומבואר בכס"מ שם ובאה"ע ס"ס ק"נ דדוקא בגט כשר מן התורה אם רוצה להחזירה א"צ קידושין מחדש אבל בפסול מדרבנן או מספק צריך קידושין מחדש וא"כ בנידון דידן ששלח הגט ע"י בי דואר דודאי יד גוי באמצע או בתחלה או בסוף וגם לא עשה הבעל שום שליח ויכולה היתה לקבל בעצמה הגט מן הפאסט לכן אינה מגורשת מן התורה וא"צ קידושין מחדש

ומ"מ הכותב והחותם גט כזה אפילו יתן בעצמו או ע"י שליח ישראל לידה מדעתה המה עבריינים כיון דפסול לכל הפחות מדרבנן שמא יבא מכשול עי"ז שתנשא בו או הוא ישא אחרת ויעבור על חדרגמ"ה וכדאיתא בפ"ב דגיטין דף י"ז ע"ב אהני דלכתחלה לא תנשא ופרש"י דלפיכך לא יכתוב הסופר והעדים לא יחתמו אבל חרם דרגמ"ה לא עבר כיון דאינו גט כלל אלא דחישב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אך היכא דמגורשת מן התורה רק פסול מדרבנן כיון דשוב אסור לדור עמה בלא קידושין אחרים הרי נתגרשה ממנו ועבר על חדרגמ"ה: יא

במג"א ס"ס ע"א אם קרא ק"ש תוך ד"א של מת לא יצא אפילו בשוגג דקנסוהו חכמים הואיל ועבר על דבריהם וצל"ע הא בגיטין דף נ"ד ע"ב איתא דהא דקנסו בנפלו ונתפצעו אפילו בשוגג משום דאתי לאיערומי ותינח התם משום הפסד ממונו יש לחוש דאתי להערים אבל בקר"ש למה יערים לעשות איסור והוא רוצה לעשות מצוה אך בכ"מ פ"ג מהלכות ק"ש ה"ב כתב כדי שיזהר פעם אחרת ולפ"ז א"ש דנתפצעו צ"ל משום דאתי לאירועמי דל"ל כדי שיזהר פעם אחרת דהיינו שיזהר שלא יבא לידי שוגג דהא גוף הפצוע אין בו איסור כלל אלא דאסור כשמתכוין לבטל האיסור ואם שגג ולא נתכוין לבטל לא עשה איסור משא"כ הא דקורא ק"ש תוך ד"א של מת דהאיסור בגוף הקריאה משום לועג לרש אף כשלא נתכוין ללעוג ומ"מ צ"ע כיון דלא מצא הכ"מ ושאר פוסקים מקור בהש"ס לדברי הרמב"ם מניין לחדש גזרה או קנס בשוגג כיון דלא מצינו בש"ס רק היכא דאתי להערים וגם בנפלו ונתפצעו אם גם דיעבד לא בטיל יתוקן האיסור דאין מבטלין איסור משא"כ הא במה דיחויב לחזור ולקרות לא יתוקן האיסור דלועג וכדמחלק מהרי"ט לענין כל מלתא דא"ר ל"ת אעל"מ

וצ"ל משום דיליף מקרא דלועג לרש חרף עושהו דהוי מדברי קבלה הוי דאורייתא כדאיתא בא"ח סימן תרצ"ו ס"ז דברי קבלה הם כדברי תורה ולהכי אונן מותר בבשר ויין בפורים אף דאנינות ביום א' עשה דאורייתא לא דחי עשה דרבים עיי"ש להכי כאן דה"ל כדאורייתא קנסו שוגג אטו מזיד דקי"ל כרבי יהודא במבשל בשבת בשוגג לא יאכל בו ביום משום דקנסו שוגג אטו מזיד כדאיתא בגיטין דף נ"ג ע"ב משא"כ הא דנתפצען דמן התורה כבר נתבטל דהא דדבר חשוב אינו בטל רק מדרבנן ואינו דברי קבלה לכן צ"ל התם דאתי להערים

ודבר זה מוכרח דהא במהרי"ט צאהלין ובצל"ח על ברכות דף י"ח הוכיחו מש"ס דגם מת אשה תופס ד"א לק"ש דאסור לקרות שם ק"ש וסתמא מיירי אפילו יעבור זמן ק"ש ולא יהא לו תשלומין וכ"כ הצל"ח שם והרי באשה דפטורה מק"ש לא שייך