תשורת ש"י צה

ולכן כתב הב"ע תחלה שאלו תכחש אותה אווזא וכו' דהיינו לאו מחמת שמא תכחש רק כיון שיש במציאות שתכחש ויוסר השומן לא חשוב סתימה ונשאר על ענין הראשון שניקב והדר כתב וכמו שסופו של קרום להתפרק כן נימא סופו של שומן להתפרק ע"כ היינו עוד טעם די"ל דסופו ודאי להתפרק כמו קרום וה"ט כמ"ש התב"ש סי' ל"ה סל"ג דמכה במקום שאין חיות תלוי בו מקבל רפואה ואין סוף הקרום ליסתר משא"כ היכא דחיות תלוי בו אין מיתה וחיים כאחד עיי"ש ואם כן ה"נ שומן אף דלא מחמת המכה עלה מ"מ כיון דנקב בדקין וכדומה הוא מכה הממיתה אינו מקבל רפואה וודאי סופו להתפרק אבל סרכא בכסדרן כיון דקי"ל לחכז"ל דהיינו רבותייהו וודאי אין סופו להתפרק כיון דהאונות מגינות ע"כ איגלאי למפרע דנקב זה לא היה מנקבים המטריפין משא"כ בשומן דאין לנו אם ודאי לא יתפרק ל"ל אגלאי למפרע ואדרבה שמא נקב זה מנקבים המטריפין ואותו סתומה סופו להתפרק באמת ולק"מ קושית הדג"מ ונהפוך מדברי הדג"מ דסובר בדעת הב"ע דאם השומן קדם לנקב חמיר מאם קדום. הנקב

רג

ששאלת גוי שהביא חלב לישראל ואומר ששלחו ישראל ואינו יודע מי הוא וחתום באופן המועיל נראה אם המקבל נותן מחיר החלב להגוי יש לחוש שמא החלב של הגוי ועירב בו חלב טמא והחותם עשה בעצמו ואם אינו נוטל דמים אין לחוש דהא מבואר בתוס' פ"ק דע"ז דף י"ב ע"א בד"ה ושדי דאם הגוי אינו מרויח לא חיישינן דעושה כדי להכשיל את ישראל וכ"פ ביו"ד סי' קי"ד סעיף י"א וקי"ח סעיף ב' בהג"ה אף דיש שם ריעותא שהחותם מקולקל ונראה שנעשה בכונה ע"י אדם כמ"ש הש"ך שם סק"כ אם כן ה"נ אף דיש ריעותא דאינו אומר מי המשלח מ"מ כיון דאין לו ריוח אין חשש דמתכוין להכשיל וודאי קושטא דישראל שלח ואין לחוש שמא שלח בלא קשר או חותם דאם כן לא טרח לעשות חותם כמו דלא טרח ומזייף עיי"ש ש"ך ס"ק טו"ב

רד

באבן עזר סי' קט"ו ס"ד מצוה עליו לגרשה צ"ע אם עשתה חשיבה ומנהגת בדרכי צניעות ונ"מ נמי אם יכול לגרשה בע"כ משום חדר"ג ומדברי חמ"ח סקח"י נראה דאינו מצוה עוד לגרשה מדכתב שיכתוב לה כתובה אם עשתה תשובה ואם מצוה לגרשה אדרבה תהא קלה בעיניו להוציאה ונראה דתליא בפלוגתא דמל"מ פ"ב דסוטה וב"ש סי' זה סק"א דלמל"מ דהחשש שכבר זינתה ל"מ תשובה דמ"מ אסורה עליו אם זינתה תחתיו ולב"ש החשש שתזנה מהני תשובה וכיון שהב"מ קילס דברי ב"ש יותר מדברי מל"מ קשה מה ק"ל על מהר"י הלוי דכתב בעברה ע"ד פ"א בלא התראה מצוה לגרשה ויותר מפ"א כופין אותו דא"כ בעיא דסוטה דכ"א בעוברת ע"ד אם רצה לקיימה אם רשאי ע"כ בפ"א מיירי ובכלל הבעיא ע"כ יחוד דהוי גם כן עוברת ע"ד וליפשוט מדאמר רב אין אוסרין על היחוד עיי"ש ולפמ"ש לק"מ דאם הוי אוסרין על היחוד היינו משום חשש כבר זינתה ולזה אין אוסרין ואינה רק עוברת ע"ד כ"ז שלא עשתה תשובה ומבעיא אם רשאי לקיימה אבל אם עשתה תשובה אין חשש שמא תזנה עוד ודאי דאין כופין אותו להוציאה לפי הבעיא ולפי המסקנא גם מצוה ליכא

ובלא"ה י"ל קושית הב"מ דהא בנתייחדה משום מו"מ או שאר סבה לא משום פריצות ל"ח עוברת ע"ד אף דודאי איסורא איכא להתייחד עב"ש ס"ק כ"ף ואם כן הבעיא בעוברת על דת פ"א משום פריצות דאין לפשוט מהך דרב די"ל דנתייחדה משום שאר סבה וכצ"ל בלא"ה למהרי"ק שבהג"ה ס"ז סוף סי"א דרב מיירי דנתייחדה שלא לשם זנות ואף דלרא"ש סי' קע"ח ס"ו מיירי רב אף בנתייחדה לשם זנות דאין אוסרין על היחוד היינו לפי האמת דעוברת ע"ד אין כופין להוציא אבל בעיא דסוטה שם לא היה אפשר לפשוט דיש לדחות דרב מיירי דנתייחדה לאיזה סבה וזה לדברי ב"ש בס"ק י"ג ובסק"כ דבלא סבה צריך רגילה אבל בשו"ת גאוני בתראי מבואר דגם בלא סבה רק סתמא צריך רגילה דאל"כ אמרינן דלמא דרך מקרה עשתה משא"כ בדברים שאין לומר בהן דרך מקרה ובכונה לעבור ע"ד סגי בפ"א עיי"ש סכ"ו אם כן ודאי י"ל דרב מיירי ביחוד סתם ולא ניכר אי משום זנות ופריצות דל"ח עוברת ע"ד בפ"א והבעיא בעוברת ע"ד פ"א משום פריצות

וצ"ע בעוברת ע"ד והוציאה משום ש"ר והתרו בו וחזר ונשאה דיש ס"ס להחמיר דעוברת ע"ד בעיא דלא אפשטא אם כופין להוציאה ובהתרו בו וכנס הוי גם כן ספק משום חלופי הגרסות בירושלמי כמ"ש הב"ש בס"י אך לא נודעו השני ספיקות יחד דל"ח ס"ס לקולא אפשר ה"נ ל"ח ס"ס להוציאה בעל כרחו

רה

ראובן נתן תבואה לשמעון לטחון ואמר לו להקיף הקמח לבעלי חניות ואמר לו שמעון שהקיף קמח ללוי וטען לוי להד"ם וחייבו הדיין שבועה ולא רצה לישבע ושילם לראובן אח"ז תבע לוי את שמעון שהוכרח לשלם בחנם מחמתו הנה מכח גרמי ליכא דהיה לו ללוי לישבע על האמת ושמעון לא גרם לו רק שבועה ופשוט וכ"כ נתיבות בסי' כ"ה סקל"ו

אך נ"ל כיון דלפי טענת לוי נשאר ממון של ראובן ביד שמעון וראובן נטל בחכם מן לוי הרי יש כאן שדר"נ דמה שנתן לוי לראובן לא במתנה נתן רק מחמת שלא רצה לישבע ואלו יברר עכשיו שלא לקח הקמח מן שמעון היה צריך ראובן להחזיר לו וכדמוכח מרמ"א סי' פ"ז סי"ג ואם כן אף שלא מברר מ"מ לפי טענת לוי הכריחו ראובן לשבועה בטעות כי הטעהו שמעון וכך לי אם הוכרח לשלם מחמת שטעה הדיין וחייבו שבועה בחנם או מחמת שהטעהו שמעון לראובן ולדיין וחייבו ללוי שבועה מחמתו ושילם ולא רצה לישבע בי"כ ובי"כ נפשו יודעת שמגיע לו מן ראובן המעות שנתן לו בעד השבועה בחנם ול"ל הרי ראובן פטר את שמעון משקיבל המעות מלוי אם כן ליכא שדר"נ כמ"ש נתיבות בסי' קכ"ח ס"ב דכאן לא פטר ראובן את שמעון רק בטעות דכסבור שבאמת נתן הקמח ללוי ואלו ידע דלוי לא לקח הקמח היה תובע את שמעון לכן אם עכשיו מודה שמעון חייב להחזיר ללוי ואם כופר ישבע.