תשורת ש"י פח

מבני העיר מכיון דהימינהו וכדאיתא בשו"ת מהר"ם מר"ב סימן תתרי"ב דהגבאים נאמנים בכל מה שיאמרו משמע ל"ד אם אומר שהלוה מכיסו לצדקה או לוה מאחרים

ובר מן דין נראה כיון דמעות הח"ק אינו שלהם רק להוציא לצורך חולים וקבורת עניים והמעות הם גובים מיורשי עשירים בעד קרקע שנותנים לקבור והקרקע אינו שלהם רק של כל בני העיר והם רק שלוחי הקהל וכמבואר בשו"ת אמרי א"ש חיו"ד סימן קט"ז וכ"כ בשם החת"ס סימן שכ"ט שאין שום זכות להח"ק בביה"ק עצמו והם רק שלוחין בשביל הציבור להחזיק בביה"ק וע"ד הציבור החזיקו עיי"ש ממילא המעות שלוקחים בעד הקרקע הוא של הציבור וא"כ אף דמעות זה ייחדו לצורך רפואת חולים וקבורת עניים מ"מ רשאין בני העיר לשנות המעות לאיזה צורך אחר דהא רשאין לעשות מקופה תמחוי ומתמחוי קופה וכתבו תוספת בפ"ק דב"ב דף חי"ת ע"ב אפי' לדבר הרשות רשאים לשנותו והכי איתא ביו"ד סימן רנ"ו ס"ד אם כן רשאין בני העיר ליקח הכנסות המקוה לצורך שאר צורכי העיר וכ"ש לצורך דבר מצוה

קצ

בדבר העגונה שבא מכתב מוסאגדין מהשו"ב ע"י שאלה מטעטש וכתב שאמר לו ר' מענדל וואלף מטרעבלי שיכתוב לטרעבלי שמת זעליג כ"ץ מטרעבלי גם כתב השו"ב לטרעבלי לר' אברהם פורקש מטרעבלי שיודיע לאביו של ר' זעליג כ"ץ ולבניו שיאמרו קדיש הנה דעת רא"ם להחמיר בשמו ושם עירו בלא שם אביו אך דעת מהרמ"ל סכ"ז להתיר ומהרש"ך שהובא בקו"ע סימן שנ"ז כתב גם כן להתיר וכן עשה מורו מעשה ועוד כתוב בקו"ע שם סי' שס"ו דשם כינויו ושם עירו עדיף משמו ושם עירו אך י"ל כינוי כ"ץ שהוא כינוי להרבה כהנים שכיח טובא ובביאור הגר"א בא"ע סי"ז סעיף ח"י כתב דעיקר דמועיל שמו ושם עירו וכ"כ התוספתא וכ"כ צ"צ סנ"ח דאפילו חיפוש א"צ

עוד נראה לפמ"ש בקו"ע דהחשש בשמו ושם עירו שמא כבר יצא אחר ונשכח ול"מ חיפוש א"כ בנ"ד שהודיע לאביו ובניו בטרעבלא הרי יודע שיש לר' זעליג אב ובנים שם תו לא יתכן שיצא אחר והניח שם אב ובנים ונשכח וודאי יועיל חיפוש ולחוש שגם אביו ובניו יצאו כבר או מתו ונשכחו אין סברא

ולפמ"ש מהרח"ש הובא באמרי א"ש סכ"ו דלפיכך ל"מ שמו ושם עירו דשמא יש עוד עיר דשמה כך לכן צריך גם שם אביו דתו ל"ח שיזדמן כולא האי י"ל בנ"ד דבמכתב אחד כתב טרעבלא ובמכתב שני כתב שם שקורין לו הגוים ואם אין שם אחד פירוש לשם השני גם כן תו אין לחוש שיזדמן שם עיר דשמה כשם עיר זה בשני השמות ועוד שיזדמן עוד ר' אברהם פורקש בטרעבלי אחר עדיף משמו ושם אביו כי אברהם נגד שם אביו ופורקש נוסף עליו

קצא

ישראל שקבל עליו אצל שר צבא ליתן כל השנה חמירא לבני חילא וכשמגיע פסח מוכר לאופה נכרי קבלונותו עם קמחו והנכרי יתן להחיל הלחם בפסח ואחר הפסח מקבל ישראל המעות מן השר אי שפיר דמי הנה בע"ז בפרק השוכר את הפועל דף ע"א לא יאמר אדם לנכרי עול תחתי לעוצר אבל אומר לו מלטני מן העוצר פרש"י אם צריך ליתן יין למלך י"ל מלטני משום דמצי לסלוקי למלך בזוזי ואם כן כי נמי יהיב הנכרי יין נסך למלך לאו שליחות דישראל קעביד ותוספת וש"פ ס"ל דאפילו לא מצי לסלוקי למלך בזוזי מ"מ שרי כיון דהוא אינו מצוה אותו לפרוע יי"נ אלא יסלק במה שיוכל וכ"פ ביו"ד סימן קל"ב עיי"ש בש"ך ס"ק ל"ד ודעת רש"י דכשא"א לסלוקי למלך בזוזי אף כשאומר מלטני סתמו כפירושו שיתן יין בעדו או משום דניכר ערמתו ועשו"ת ב"ח סימן קמ"ג ובש"ע של התניא בא"ח סימן ת"ן סכ"ג דה"ה לענין חמץ בפסח ואף שאומר כן לפני הפסח לחנוני תן חמץ בפסח לעבדי אסור אם חייב ליתן מזונות חמץ לעבדו וא"י לסלוקי בזוזי ובריטב"א שם הקשה כי אמר עול תחתי מאי הוי הא אין שליחות לנכרי כדאמרינן פא"נ וכל שאין כאן שליחות מגרמיה הוא דעביד ותירץ כיון דסוף סוף חייב הוא לפרוע לנכרי דמי היין שנתן על פיו ובשליחותו הרי הוא כפורע חובו ביי"נ ותמהני על הב"ח בתשובה שם דכשאומר לחנוני איכא למימר אין שליחות לגוי בין לקולא בין לחומרא אלא מ"מ איכא למימר קי"ל כרבינו חננאל דס"ל יש שליחות לנכרי מדרבנן להחמיר ולא להקל כדכתב בהגמ"ר דב"מ לענין רבית עכ"ל וק"ל דהא מפורש בש"ס באין חולק עול תחתי לעוצר אסור ואם אין שליחות לנכרי גם לחומרא עכציל דמ"מ אסור וכמ"ש הריטב"א ואפשר משום די"ל חומרא דע"ז שאני כדאיתא בפרק כל הזבחים דף ע"ד לענין ס"ס ובפרק השוכר את הפועל דף ס"ב ע"ב חומרא דיי"נ שאני

ומעתה בנ"ד כיון שאמר לו הישראל להאופה שמוכר לו הקבלנות והוא יתן הלחם לבני חיל הוה ממש עול תחתי דאסור באיסור הנאה ואף דאופה אדעתא דנפשיה קעביד להרויח וע"ד כן קנה הקבלנות הא עול תחתי גם כן אדעתא דנפשיה עושה דנותן יין למלך והישראל משלם לו וכן באומר לחנוני שיתן לעבדיו לאכול ולשתות ויפרע לו והפוסקים בע"ז שם ובב"י יו"ד סימן קל"ב וב"ח בתשובה שם מדמין חנוני לעול תחתי

ואף שמוכר הישראל זכות קבלנותו להגוי ואינו אומר לו בפירש שיתן לבני חיל סתמא הכי הוא כיון דמכר לו והוא קנה דאם לא אדעת שיתן מה מכר ומה קנה ודברים שבלב כל אדם הוי דברים ואם לא היה מקבל עליו הישראל לגבות דמי הלחם של פסח משר הצבא ולפרוע להאופה היה אפשר לומר דלא שייך כאן טעמו של הריטב"א הנ"ל וגם טעם שליחות לחומרא י"ל דליתא כיון דלא אמר לו שיתן בעדו אף דאדעתא דהכי קנה הגוי שיתן כדי להרויח מ"מ הישראל לא אמר לו שיתן ולא עשהו שליח אבל כיון דהשר צבא אינו מכיר לקבלן רק את הישראל ולא יתן המעות רק לישראל שקבל ממנו ליתן לחם ואדעתא דהכי נעשה המקח ביניהם י"ל דשייך טעמו של הריטב"א אמנם י"ל נהי דמחויב הישראל לילך לגבות המעות מן שר הצבא מ"מ לא קיבל עליו שאם לא יפרע השר צבא שישלם הוא מכיסו והריטב"א טעמא טעים משום שחייב הישראל לפרוע להנכרי וי"ל דגם לרש"י דאסר במלטני מן העוצר מודה הכא דבשלמא במלטני הרי עשהו שליח למלט אותו מן