תשורת ש"י פד

הרח"ש בהוחזק ג"פ ליגח ושוב לא נגח בג"י חזר לתמותו הרי אף דנגח אח"כ ב"פ לא חזר להיות מועד כיון שכבר עקר הוסת ג"פ ה"נ חזרה לקדמותה טרם שהוחזקה להשתטת ומה שרצה חכ"א לומר כמו באשה שראתה דם פ"א חוששת באותו עונה ה"נ שמא תשתגע עוד בתמוז שיבא זה אינו דאשה חוששת לראיית דם אפילו טרם שהוחזקה כלל משא"כ כאן דאינה חוששת רק בהוחזקה ג"פ אם כן עכשיו דעקרה לחזקתה הדרה להיות כשאר נשים ומה דל"ח הרשב"א גם כאן בשתי פעמים כמו לענין דם דהתם דרך נשים לראות ודאי תראה באיזה יום משא"כ בנ"ד לכן בתנוקת שלא הגיע זמנה לראות אינה חוששת עד שתראה ג"פ וכשעקרה בג' עונת אף דהדרה וראתה פ"א ביום שרגילה לראות אינה חוששת כלל כמבואר ביו"ד סי' קפ"ט סכ"ז משא"כ בגדולה שהיה לה וסת קבוע לזמן ידוע ועבר עליה ג"פ ולא ראתה באותו יום וחזרה וראתה פ"א באותו יום חזר הוסת למקומו כמבואר ביו"ד סימן קפ"ט סט"ו ובנדה דף ס"ד ע"ב ולמה בשור שהועד ג"פ ועבר עליו ג"פ שלא נגח חזר לתמותו אף דחזר ליגח פ"א לא חזר להיות מועד ע"כ משום דאשה דרכה לראות דמים וע"כ תראה וכדאמר בנדה שם דארח בזמנו בא משא"כ בשור אינו מוכרח להיות נגחן כל שעברו עליו ג' זמנים שהיה רגיל ליגח ולא נגח תו אינו נעשה מועד רק בג"פ והא דצריך בקטנה שתפסוק ג' עונת דבלא"ה כיון שכבר הוחזקה בטבע שאר נשים דיש להם ארח אינו נעקר רק בג' עונת בינונית דזה ראי' שאינה כשאר נשים ועוד ראיה מתשובת מהרש"ך ח"א סמ"א שהביא סד"ט סימן קפ"ז ססק"ו אשה שראתה ג"פ מח"ת ועבר הבעל ושימש עמה שני פעמים ולא ראתה ושימש פ"א וראתה דם ומן אותו פעם ואילך ראתה דם למקוטעין אסורה לבעל ע"כ הרי דוקא אם רק שימש שני פעמים ולא ראתה אבל אם שימש ג"פ ולא ראתה אף דהדר שימש וראתה אינה אסורה ולא אמרינן דחזרה לוסתה הראשון כיון שכבר עקרתה ג"פ ולא ראתה ומשום דאינו מוכרח שתראה מח"ת. ומ"ש פ"ת בסימן קי"ט בביאור דברי הנו"ב ע"ד הרמ"א דמשמע דגם בשתי פעמים אסורה לכתחלה לגרש אינו מוכרח בדברי נו"ב וכ"ש בדברי רמ"א אלא מ"ש רמ"א מפני שהיה נראה שתשאר כך היינו מחמת שעסקה ברפואות וכה"ג שניכר שמיושבת דעתה עתה בעת חלומותה יותר מזמן אחר וכה"ג וכיון דמבי"ט שהביא ג"פ שם בלא"ה ס"ל דעתים שוטה ועתים חלומה דוקא בכל יום לא בחדשים ודאי יש להקל כנ"ד באיסור דרבנן

קעט

שאלה בחור הביא שני עדים שקידש בתולה אחת וכיוונו העדים הכל רק אחד אמר האינו זוכר איזה יום והבתולה אומרת להד"ם פשוט שא"א להקל נגד דעת ריב"ש סימן רס"ו ופסקו רמ"א בחו"מ סימן ט"ו ס"ג בהג"ה ונגד הריטב"א שבסוף יבמות דבגיטין וקידושין מן התורה א"צ דו"ח ונגד רדב"ז שבכנה"ג בהגהת טוחו"מ סימן למ"ד ס"ק כ"ב דבדיני ממונות בדין מרומה יש לפסוק כהרז"ה ז"ל שאם כיוונו עדותם על השנה או על החדש או על השבוע תו לא מפסיל סהדותא אע"ג דלא מיכונו שאר חקירות וכאן כיוונו השנה והחדש והשבוע ונגד הנו"ב זלה"ה בא"ע סימן ע"ב בסתירת היתר אחד דבגיטין וקדושין אם אמרו א"י בחקירות כשר דיעבד דא"צ עדות שאילה"ז ובסימן כ"ח הוכיח כן מדפריך בגיטין דף י"ז מפ"מ תקנו זמן בגיטין והלא צריך שיהא עדות שיוכל להזימה א"ו דבלא"ה כשר מדינא ואצ"ל דגם בגיטין כשר רק מדרבנן מפני תקנה ומה שתמה עליו מעכ"ת הא לכתחלה מודה הנו"ב דצריך דו"ח ואכתי מאי פריך מפ"מ תקנו זמן לק"מ דבשלמא אם רק לכתחלה צריך מה"ת דו"ח שפיר פריך כיון דאיכא כתובה למשקל כד"מ הוא ולמה לא השוו מדותיהן דעקרו דו"ח בדיני ממונות ועדות מיתה כדאיתא בסוף יבמות אבל אם מה"ת גם דיעבד פסול רק צ"ל כהנ"י בר"פ אד"מ דעקרו לקדושין מפני נע"ד ועשו בב"ז ודאי קשה מאי פריך אטו לאו תקנה גדולה הוא שלא נעשה לכל המגרשים בב"ז למפרע ואינו בחד סוג עם ממון דהפקר ב"ד הפקר

מ"ש השואל דגם החולקין על הב"ש בסימן מ"ב דבמכחשת לעדים הוי דין מרומה מודו הכא דהיתה משודכת לאחר לדידי איפכא מסתברא לפי מה שסיפר הבחור שקידשה שגמרו בדעתם מכבר שישאו זא"ז ואמרה לו הבתולה אחר שכבר היא כלה א"א רק שיקדשה אם כן זהו אמתלא טובה ומקובלת על הלב דלפיכך עשו כן בצנעא ובלא ראות אביה ובלא כנופיא כי שיערה בנפשה דלא יזדקק לה אביה לחזור מהשידוך שנתקשרה לאחר מכמה טעמים ולא יניחה להתקדש לזה רק אם תעבור על רצונו ותתקדש לזה בע"כ יסכים ובודאי אין הכחשתה לעדים עושה הדין מרומה דאם כן מה הועילו דעקרו דו"ח משום נע"ד הלא סתמא יכחיש לוה את העדים אע"כ דהוי דין מרומה משום שאין דרך להתקדש בלא שידוכין ובלא בפני קרוביה ובלא ברכת אירוסין ושלא בעשרה כמ"ש ריב"ש סימן רס"ו וכאן תיקן זה באמתלא טובה

קפ

רו"ש קנו מטלטלין מלוי ונתנו לו מעות ואח"כ חזר בו שמעון ולא ציית דינא לקבל מש"פ ותבע לוי את ראובן ליקח כל המטלטלין נ"ל דראובן נוטל מחצה יפטור ממש"פ אף דמבואר בחו"מ סימן ע"ז שנים שלקחו מקח בשותפות הם ערבים זב"ז היינו בעשו משיכה דהוציא המוכר ממונו כמו דערב אינו מתחייב רק כשהוציא המלוה ממון על פיו או עכ"פ קנו בקנין גמור י"ל דהוה כמוציא ממון כיון דאין המוכר יכול לחזור בו וכל מקום שמונח המקח הוא ברשות הלוקחין משא"כ הכא דגם מוכר יכול לחזור ואינו רק במש"פ לא הוציא ממון עדיין וגם שמעון לא נתחייב חיוב גמור רק במש"פ וקיל מהא דחו"מ סי' קכ"ט ס"ה בנתחייב בקנין ליתן מתנה לחברו והעמיד לו ערב ומהא דחו"מ סימן קכ"ו סי"ט דהתם נתחייב בחיוב גמור בממון חל עליו הערבות משא"כ הכא לא נתחייב שמעון בממון רק במש"פ ועוד כיון דהמש"פ שאינו עומד בדיבורו תינח כשדיבר בפירש אבל הכא דלא קיבל הערבות בפירש נהי דאמדו חכז"ל דדעתם בכך מ"מ לא יהא חמיר משבועה דדוקא אם הוציא בפיו כדאיתא בפ"ג דשבועות דף כ"ו ע"ב אף דבכ"מ כשיש אומדנא מהני דברים שבלב מ"מ הכא נראה בשבועה דל"מ כדכתיב ככל היוצא מפיו ולבטא בשפתיו וכמו לענין עדות אלם דאינו מועיל בכתב משום דכתיב מפיהם כדאיתא בגיטין דף ע"א אף דאנן סהדי מחמת הכתב על דברי לבו וכן הפוסקים דפלפלו אם נדר