תשורת ש"י עז

בשבועות דף ח"י ד"ה המשמש בנמצא על עד שלה כשיעור ווסת חייבין בקרבן דמפרש בש"ס משל לשמש ועד בצד המשקוף זה נכנס וזה יוצא דוקא בפירש בקושוי דאי בפירש מת אין זה שיעור וסת אם כן י"ל גם בנמצא על שלו כיון דהשהה עצמו באבר מת שמא אחר תשמיש ראתה כ"ד השואל והסכים עמו המשיב בשו"מ ח"ג סימן קל"ו ולע"ד ז"א לפמ"ש תוספת בפ"ק דנדה דף ג' בד"ה מרגשת דשוכבת אפרקיד לא אמרינן אם איתא דהוה דם הוה אתי מעיקרא דכותלי בית הרחם מעמידין אותו ועיי"ש וא"כ בשעת תשמיש דשוכבת אפרקיד אף דנעקר הדם ממקורה נשאר בפרוזדר בכותלי בה"ר ואין האבר מגיע שם רק בשעת דישה כמבואר ברע"ב ותוספת יו"ט רפ"ה דנדה ואם איתא דלא ראתה עד אחר שמת האבר מאין ימצא דם על שלו דאז אינו דש ואינו בעומק כלל

קסא

יורשי שמעון הוציאו שטר שנתן דודם ראובן לשמעון שנותן לו רשות לשחוט בבית מטבחיים שלו לעולם בחנם. נראה דיכול ראובן למחות ביורשי שמעון אחיו מלשחוט שם אף דשמעון שחנו כל ימי חייו חדא דמבואר בחו"מ סימן רמ"א ס"ג המוחל לחברו מה שיטול מנכסיו דיכול לחזור בו קודם שיטול אבל אחר שנטל מה שנטל נטל ודוקא במטלטלין אבל בקרקע לא אפילו דר והחזיק בה

ואפילו כתוב דראובן קבל עליו בחיוב ובקאג"ס מ"מ אמרינן לך ולא ליורשיך כדאיתא כה"ג בשו"ת ר"ר סימן צ"ז ובשו"ת שבסוף הספר תוה"ש סימן זיין וכדאיתא בחו"מ סימן רמ"ז ס"ג בהג"ה והובא בפ"ת סימן ר"ז ס"ק י"א עיי"ש אף די"ל שא"ה שכתב לעולם מ"מ נ"ל דאמרינן לו ולא ליורשיו וראיה מקידושין דף י"ז ע"ב דנרצע אינו עובד לא את הבן ולא את הבת משום דכתיב ועבדו לעולם אמרינן ועבדו ולא לבניו הרי אף דכתיב לעולם ואף די"ל שא"ה דדרשינן לעולם עד היובל שפיר י"ל דעבדו לו ולא ליושיו דאפשר יחיו עד היובל אבל כאן דלעולם כפשוטו ואין אדם חי לעולם ע"כ הרשהו לדורות עולם מ"מ הא כתב הרמב"ם פ"ו ממעשר כהן שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר שלה שלי לעולם הרי הם שלו ואם מת הרי בנו כשאר כהנים והובא בקה"י בלשון בני אדם אות למד והוכיח מזה דבלשון לעולם אין יורשין בכלל כל שלא הזכירם בפירש וכתב דכן יש ללמוד מתשובת חזה התנופה סימן ל"ח וז"ל ראובן נתן לשמעון ואשתו חדר בביתו שידור בו אף שכתוב בשטר שישתמשו שמעון ואשתו בחצר ובבור שבחצר עם שאר בני הבית מעכשיו ועד עולם אם שמעון מת לא ירשו בניו זכותו אחריו מדהוצרך להזכיר בשטר שמעון ואשתו יראה שבא למעט בניהם אחריהם שלא ירשו הזכות ההוא עכ"ל ולי צ"ע דמוכח להיפך דהא לא פסק הרא"ש כן רק מדהוצרך להזכיר בשטר שמעון ואשתו יראה שבא למעט בניהם אחריהם משמע אל"ה הוי הזכות גם לבניהם אך יש להבין מה יתור לשון הוא הא ע"כ צריך לכתוב שם המקבל דנדע למי נתן ואפשר כיון דנתן שידור בו ממילא אשתו בכלל כדאיתא בסוכות דף כ"ח דירה איש ואשתו וצ"ע דלכאורה נראה חולק על הרמב"ם ודעת רמב"ם צ"ע דכס"מ כתב שם דכן הוא בפרק המוכר את הבית דף ס"ג ושם לא נזכר דאמר לעולם וצ"ל דרמב"ם ס"ל דע"כ דמיירי דאמר לעולם דאל"כ נימא דגם המוכר גופא אין לו רק מעשר שנה אחת וכדעת הרא"ש בתשובה כ"י סימן י"ט אלא דיש לדחות חדא נימא דבב"ב שם היינו במת מוכר באותו שנה ובזה קאמר דאין לבניו המעשר ועוד י"ל שאני בב"ב דהמוכר מתנה וכונתו לטובת עצמו לעולם וכדמחלק הש"ס בב"מ דף ק"ד בין א"ל מחכור לחוכר בין אמר חוכר למחכור ובחו"י סימן צ"א מחלק כן לענין לי ולך ולא נ"ל דהא בב"ב שם מתנה המוכר ע"מ שהמעשר שלי ומ"מ דייקינן לי ולא לבנו

אמנם אפ"ת דפליגי רמב"ם וחזה התנופה המע"ה ועוד בנ"ד דכתוב בשטר דכל ב"כ של ראובן לא יטלו שכר משמעון ולא כ"כ דכל ב"כ של שמעון הרי דרק לשמעון נתן אף דכתב לעולם דאם לעולם גם לדורות עולם לא הוצרך לכתוב ב"כ של ראובן

ובחו"י שם כתב דאם החזיק המקבל בשדה לא אמרינן לך ולא ליורשך כדאיתא בחו"מ סימן רמ"א שדה זו נתונה לך עיי"ש היינו שם דנתן לו גוף השדה והחזיק בה משא"כ הכא דנתן לו רק השתמשות וגם בשכבר נשתמש בחנם אין זה חזקה כמ"ש בחו"מ סימן רצ"ב סי"א בהג"ה דהעמדת בהמה ל"ה חזקה ועוד הא בע"מ שהמעשר שלי דאמרינן דשייר מקום המעשר הרי מוחזק מכבר ומ"מ אמרינן שלי ולא של בניו וצ"ל דמ"מ הלוקח מוחזק בגוף הקרקע לכל דבר או דהוי כמו ספק ויבם בנכסי סבא דה"נ כיון דלוקח יש לו תשעה חלקים בפירות בודאי ומוכר ספק חשוב לוקח מוחזק ואם כן כאן דנותן ודאי שלו הבית מטבחיים ויורשי שמעון ספק בהשתמשות קצת הוי ראובן הנותן מוחזק

קסב

ראובן קנה צאן לאחדים ואח"כ מכר הצאן לשמעון שיתן לו ריוח על פי נאמנות שלו ושלח שמעון להביא הצאן ועשה ראובן חשבון קרן עם הריוח עולה כו"כ וקבל מעות מיד השליח ונתן לו הצאן ואמר לו שיאמר להמשלח שמגיע לו עוד סך כו"כ ואח"כ פגע ראובן בשמעון וא"ל אתה חייב לי הסך שאמרתי להשליח ואחר איזה ימים צווח ראובן טעיתי בחשבוני וחזרתי וחשבתי היטב ועלה הטעות שבעים ז"כ ופסקתי דאין לראובן כלום דשמעון הוי א"י אם נתחייבתי וכדעת הפוסקים במצא מלוה מטבע מזויפת לאחר הפרעון עש"ך ואחרונים בסי' רל"ב סי"ט ובטו"ז ס"ס ע"ה ובתומים שם ס"ק כ"ב הביא מחידושי רשב"א בגיטין דא"י לומר טעיתי והלוקח הוי א"י אם נתחייבתי וכן לוה ול"ל דיש מגו למוכר דהמ"ל מתחלה מה דבעי דהוי מגו למפרע ואפי' במגו טוב פליגי הפוסקים אם מהימן לומר טעיתי כדאיתא בחו"מ סימן פ"א סכ"ג ובסימן קכ"ו סי"ג ול"ל שאני הכא דהימניה כמה שיאמר וסמך על נאמנות שלו דהא מבואר ביו"ד סימן קכ"ז גבי שומר כשלא אמר בפעם ראשון תו לא מהימן אף דהימנה מתחלה ומסר הטהרות והיין בידו וביו"ד סימן רנ"ג ס"ב דלא יחשבו עם גב"צ דבאמונה הם עושים ובס"ו שם כשהגבאי אומר בעודו גבאי כו"כ הלויתי לכיס של צדקה נאמן בלא שבועה אך לא לאחר שסלקוהו וה"ט דלא האמינוהו רק כ"ז שיהא