תשורת ש"י עג

לפני הרב על חזקת הרגאל ועשה פשר ביניהם ותוך הפשר נכתב גם כן שלא יוכל בעל החזקה לסלק גיסו מהשענק זולת אם יזיק לו ובעל הרגאל היה לו רחיים ופרנסתו ממנה לימים שטפו המים את הרחיים ולא היה לו שום פרנסה וביקש להוציא גיסו מהשענק

והשבתי במרדכי פרק השואל כתב דאם העני משכיר וצריך למכור בית המושכר מחמת שאין לו פרנסה אינו כנפל ביתו והביאו טו"ז סימן שי"ב ונסתפק בו אי מיירי בשכר לזמן והוא תו"ז או בסתם ולענין השלשים יום או יב"ח של הודעה אך מלשון הרא"ש בהשואל וטוש"ע סימן שי"ב ס"א מוכח דהעני ואין לו מה יאכל יותר סברא שיוכל משכיר להוציא לשוכר מאם נפל בית משכיר ואם כן אפילו יהא ספ"ד הבית שענק בחזקת המחזיק כיון דהשענקיר מכחו יושב בה וכדקי"ל בפרק השואל בספק קרקע בחזקת בעליו אף דאידך יושב בה וכ"ש דאין ספק במשמעות דברי מרדכי מוציא מודאי דברי רא"ש וטוש"ע דלא אמרו דמשום פרנסתו א"י להוציא לשוכר רק בתוך זמן שקצבו וכאן דאין לשענקר זמן קצוב אף דיהא כחנות דצריך הודעה יב"ח כאן אין צריך הודעה כלל

אך כיון דנכלל בפשר שלא יוכל להוציא לשענקר רק כשיזיק לו השענקר והרי אינו מזיק לו כלל ומן השמים אזקי לו ואפילו לא נעשה הפשר בקאג"ס מ"מ הרי נשאר השענקר אח"כ בבית השענק ולפני הפשרה היה בעל החזקה יכול לסלקו ונתחדש בפשרה שלא יוכל לסלקו הרי החזיק מאז והלאה וקנה בחזקה דזה הוי חזקה לקנות אף דישב בה מכבר וכמבואר בנמ"י פאז"נ בד"ה פשיטא האי משכנתא וז"ל דלאחר שירד בה וזכה בה מיירי דאי אמר לא מסתליקנא והודה לו בעל השדה לא מסתלק דעכשיו מחזיק בקרקע בתנאי זה וב"י ביו"ד סימן קע"ב כתב וז"ל הרמב"ן והרשב"א פרשו דאפילו לאחר מתן מעות וגמר מעשה כיון שהקרקע ביד המלוה יכול למחול זכותו ואפילו בדיבור לבד ונתבאר הדבר יפה בשיטת ת"ר שהרי זה כמחזיק עכשיו בקרקע זה ברשותו של לוה על תנאי שלא יסתלק וכיון שכן זכה זה בתנאי ואין לוה יכול לסלקו עכ"ל וה"נ כיון דבפשר זה נסתלק הדין ונתרצו בזה ונשאר מחזיק בשענק על דעת שלא לסלקו כשלא יזיק לו הרי קנה בית השענק לישב בו וגם לענין מזיגת השענק הוי כפועל שהתחיל במלאכה על דעת להיות פועל אצלו עד שיזיק לו דאין בעל הבית יכול לחזור בו כמבואר בחו"מ סימן של"ג וגם אם כלתה זמן שכירות הרגאל אח"כ דאזי נפסק גם כן שכירות השענקר מכל מקום כששכר שנית הרגאל והניח להשענקר בשתיקה סתמא על דעת תנאי הראשון הניחו וכדמסקי ש"ך וטו"ז בסי' של"ג ס"ח

קנ

שאלה בע"ב אחד חירף את רה"ק ופסקו לו טובי הקהל שלא יתנו לו עליה לתורה ונולד לו בת ומנהג מכבר לקרות אבי הבת לתורה והחזן יקרא שם הבת אשר יצוהו האב וצווח אבי הבת שיעמדו עמו לד"ת ויציית ד"ת ויקראו אותו לתורה ולא אבו שמוע וקרא החזן מעצמו שם להבת ובא השאלה אם הקהל יש להם כח ע"ז ואם מהני שם שנקרא שלא עפ"י האב והשבתי מבואר בחו"מ סימן ב' טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם וכו' וטובי העיר שלנו לא המחום הציבור רק לפקח בצרכי צבור לא לשפוט בין אדם לחברו או לענוש דע"ז יש ב"ד מורי הוראה בפ"ע ועוד מבואר בשו"ת מהר"ם מינץ סימן ס"ג דפסק מהר"ם הקהל שהחרימו למאן דציית דינא יכול לכופם להתיר לו נידויו ואפילו אמר באמירה בעלמא צייתי דינא קרעינן ליה פתיחא כ"ש שלא להחרים לכתחלה ואפילו יחיד נגד רבים עכ"ל

ולענין השם בשו"ת ד"ח ח"ר בא"ע סנ"ט הביא מהג"פ סימן קכ"ט ס"ק צ"ב דכתב בדעת מהרח"ש דנסתפק אם כל כמינייהו דשאר אנשי לקבוע שם שלא ברצון האם עיי"ש ובסוף ספר גלגולים בלקוטים בסוד חיבוט הקבר מבואר השם שקוראין לו אביו ואמו הוא נחשב למעלה בכה"כ וכן הוא ג"כ נקרא למעלה כי הדברים אינם במקרה כי הקב"ה מזמין אותו בפי אביו ואמו שיקראו לו שם זה ולכן ר"מ ור"י היו בודקין בשמא ואחז"ל אשר שם שמות בארץ א"ת שמות אלת שמות ונמצא השם שקורין אותו אביו ואמו הוא השם של הנשמה הקדושה עכ"ל ואפשר מה"ט נוהגין לקרות בשם כשעולה לתורה דהשכינה אצל התורה כמ"ש רוקח הובא בב"י א"ח סימן תרכ"א וכיון דהמנהג במקום זה ליתן עליה לאבי הבת לקרוא שם אין לבטל המנהג דאפי' במידי דלאו ממון המנהג עיקר ואין לבטלו כאשר הוכיח מהרי"ק בשרש טי"ת ואם כן מחויבים הקהל ליתן לו עליה שיקרא לה שם חדש אשר יקבנו דאפילו למהרח"ש דנסתפק מ״מ הוי כחיוב ודאי שכבר חל החיוב על הקהל ליתן לו עליה מחמת המנהג שנעשה חיוב וספק פרעון כי שמא מה שקרא לה חזן שם מעצמו אינו שם והחיוב במקומו

קנא מעשה אשה שהיתה חולה ואמר לה רופא בקי שצריכה ליסע למרחץ פלוני ולא רצה בענה ליתן לה הוצאות ואמר לו חותנו שימשכן תכשיטיה של זהב והוא יפדם

נ"ל אם יש לבעל מאתיים זוז שנו"נ בהם א"צ חותנו לפדותם דהבעל מחויב ברפואתה והוי כמו שכתוב בחו"מ סימן פ"א ס"א בהג"ה מי שאמר לחתנו העשיר תלמד עם בנך ואני אשלם לך פטור כיון דלאו עני ובלא"ה חייב ללמד עם בנו י"ל משטה אני בך ואע"ג דלא טעין טענינן לו וכתב נתיבות בשם התומים שהביא מגוף התשובה דהיינו שאין לו מאתיים זוז שראוי ליטול צדקה אם כן ה"נ אבל אם אין לו מאתיים זוז ל"ל דאינו עני כיון שיכול למכור התכשיטין דהא מבואר ביו"ד סימן רנ"ג ס"א דאפי' יש לו בית וכלי בית הרבה ואין לו מאתיים זוז הרי זה יטול וא"צ למכור כלי ביתו ואפילו הם של כסף וזהב אם הם כלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן ה"נ בתכשיטי אשתו ואינו צריך הרשאה מאשתו דהא בנ"מ שיש לבעל פירות א"צ הרשאה כדאיתא בא"ע סימן פ"ה ס"ד וה"נ אפילו אם הוא באופן שא"י הבעל למכרן לצורך פרנסה עיין א"ע סימן צדיק סט"ו מ"מ נהנה בתכשיטיה דהא נדרה שלא תתקשט מפר לה דהוי נדרים שבינו לבינה כדאיתא ביו"ד סימן רל"ד סכ"ט ועיי"ש סנ"ה לכן יכפה הבעל את חותנו בדין לפדות התכשיטין.