תשורת ש"י סח

מטראני כהתוספת ועיינתי שם דדברי הג"ה נכונים ואם כן ה"נ אם בעלי החזקות ראו לבעלי החניות שמוכרין ולא מיחו בהן תו א"י לחזור בהן וכ"ש היא כיון דחזקות אינן כלל מדינא רק מתקנה או מנהג

קלט

ששאל ישראל קנה פרה מנכרי ונתן לו ערבון ואחר זמן תבעו הנכרי שיתן לו דמי הפרה ואם לאו מבטל המכר ובאו לפני שופט כפרי והכריח את הגוי להמתין עוד וילדה בכור. כשתבע המעות דינא משתעי שהמקח בטל כיון דאינו נותן לו אז וכמבואר בתשובת רי"ף שבנתיבות סימן ק"צ ס"י ועיי"ש שאפילו לא עייל ונפיק אזוזי ביומו בטל המקח וא"כ כשילדה הפרה היתה של הגוי

וזולת זה להתיר משום דיד נכרי באמצע כמו בצ"ב צ"ע לפמ"ש ריטב"א ב"מ שבאס"ז שם דף עי"ן דצ"ב דינו כאפותקי מפורש דא"י לסלקו בשאר מטלטלים ואם כן לפמ"ש טו"ז ותומים סימן ק"א דמוכר סחורה ונשאר חייב לו דמי המכר יכול לסלקו בשומא כשאין לו מעות אם כן אין לנכרי יד על פרתו יותר מעל שאר נכסי לוקח ואינו דומה לצ"ב

והעיר אותי אם שרי לומר לגוי להטיל בו מום כיון דיש ספק שמא כסף לא קנה והטלת מום בזמן הזה רק דרבנן הוי אמירה לנכרי בשבות דרבנן ומהר"י אסאד סימן שמ"ה השיג על הנו"ב ואחרונים שהתירו כן דמפסקי מהרא"י לא משמע כן ויהיב מהר"י אסאד ז"ל טעמא משום דיש בבכור איסור כרת מחמירין גם באיסור דרבנן דאית בו כדאיתא בסוכה דף ט"ז שבת דאיסור סקילה מחמירין אפילו בע"ח דרבנן לע"ד אינו דומה להתם דהוצאה בחצר אסרו משום לתא דר"ה שיש בו סקילה משא"כ בבכור האיסור כרת באכילה ושחוטי חוץ אבל הטלת מום איסור בפני עצמו לאו לבד ובזה"ז דרבנן משום לתא דלאו דידיה

ומ"מ נ"ל טעם לחומרת התה"ד דשאני אמירה לנכרים בשבת ושאר איסורים דלא אסרה תורה גרמא ואפילו בשבת ואף דבפרק הכונס דף סמך גבי זורה ורוח מסייעו אמר דלענין מזיק הוי רק גרמא ובשבת חייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה והובא באה"ע א"ח סימן שכ"ח להוכיח משם דגרמא אסור בשבת שאני התם דישראל גופיה זורה רק הרוח מסייעו וגם הטעם כמ"ש מהרמ"ל שם לענין שבת הגרמת הזריה מיקרי מלאכה דהכי הוא לעולם מלאכת הזריה שזורין על יד הרוח להכי הוי מלאכת מחשבת עיי"ש ובזה נדחה לע"ד דברי הא"ע שם דאין מזה ראיה לחייב בהנחת עלוקה משום מפרק דמפרק ישנו כשמפרק בעצמו: אבל אמירה לגוי דישראל אינו עושה כלום גרמא זו לא אסרה תורה בכל איסורים אבל בהטלת מום בבכור דילפינן לאסור גרמא מלא יהיה כמבואר בפרק א"צ דף כ"ז ע"ב י"ל גם ע"י עכו"ם גרמא הוא ובזמן הבית יש בו לאו ועיין פי' רש"י קדושין דף מ"ג גבי אשלד"ע דחייב בדינא זוטא משום דהוי כגורם ואם התם הוי כגורם אף די"ל סבור הייתי דלא ישמע לי לעבור עבירה ודברי הרב שומעין כ"ש מצוה לגוי והרי כל דיני מסירה משום גרמי הוא וכן מוכח מלשון טוש"ע יו"ד ריש סימן שי"ג דז"ל אסור להטיל מום בבכור ואפילו לגרום לו מום ואם יעשה בידים או בגרמתו כגון ליטול דבלה וכ' או שאומר לעכו"ם להטיל בו מום ואם עשה בידים או בגרמתו עכ"ל ולא סיים נמי או ע"י עכו"ם אלא משום דברישא שכתב או אומר לעכו"ם היינו נמי פירוש לגרום לו מום כגון וכ' ע"כ בסיפא דכתב או בגרמתו נכלל ממילא ע"י עכו"ם ואף דנתיבות סימן פק"ח כתב דדוקא שוכר עכו"ם חשוב גורם דיד פועל כידו אבל בחנם ל"ה גורם כיון דגוי בר דעת ואדעתא דנפשו עביד צ"ל קנין שאני דצריך שיהא מעשה הקנין בכח הקונה ובשעת מעשה מיד וכדמוכח בנתיבות עצמו בסימן ער"ג דגורם אינו קונה ולכן פסקי מהרי"א אסר אמירה לנכרי אף בספק בכור ובזה"ז דאמירה לנכרי בהטלת מום גרמא דישראל הוא ואין בו צד קולא משום דאינו עושה בעצמו ולפ"ז כ"ש דאין לעשות כמ"ש חת"ס יו"ד ס"ס שי"ז ליתן פרוטה לגוי קטן דהא זה פועל הוא וידו כיד משלחו וכח הוא וגורם ממש ובדיני גרמי לרמב"ן כתב הנותן סם המות לפני בהמת חברו פטור מפני שהיה לה שלא תאכל ולאו איהו קא גרם הזיקא אלא מחמת דעת אחרת נעשה ואפשר היה שלא אכלה והיא הביאה עליה הנזק עכ"ל וכ"כ בחידושי ר"ן פ' הנשרפין בהא דכפתו לפני ארי ואכלו פטור משום דארי אדעתא דנפשיה אכיל ואין ההיזק מחוייב לבא וכן משסה את הכלב והנחש פטור משום דאדעתייהו קאכלי עיי"ש הרי גם באינן בני דעת אמרינן אדעתא דנפשייהו עבדי ומ"מ אמר בביצה שם דשדא שערי בהך גיסא דהוצא והבכור באידך גיסא בהדי דבעי למיכל עייל רישיה ופרטיה להוצא או מניח בצק על אוזן הבכור כדי שיבא כלב ויטלנו דעבר משום כל מום לא יהיה דמרבה כל לאסור גרמא ואם כן מהיכי תיתי דע"י בר דעת ויודע שישמע לו דלא הוי גרמא

ב) רו"ש ירשו חזקת ראנדיא של כפר גדול וחלקו שראובן יעמיד שענק בקצה מזרח בסוף הכפר ושמעון יעמיד שענק בקצה הכפר בצד מערב ועשו גבול באמצע הכפר שעד הגבול יהא שייך לראובן עד קצה הכפר ומן הגבול למערב לשמעון ואם יבואו קונים משקה להוליך לביתם לא ימכרו להקונים השייך לצד השני ובצד הסמוך למערב יש בית וועד להגוים אשר ביום חגיהם מתאספים שם ואח"ז עשה לו שמעון שענק בתוך הכפר לפני בית הועד דהבית הועד אחריו לצד מערב דהעוברים ושבים של בית הועד על כרחם עוברים על שענק שלו וצווח ראובן דשמעון עושה לו חמס חדא דנתקרב לתוך הכפר והרבה שותים שהם מהגבול ולמזרח קרובים עתה לשענק של שמעון יותר מלשענק של ראובן ועוד משום בית הועד כיון דעוברים על פני שענק של שמעון ביום חגיהם שאז עיקר שתייתם שותים עתה בשענק של שמעון אפילו אותם הדרים קרוב לצד ראובן

נ"ל דראובן יכול לעכב על שמעון כיון דמתחלה נעשה החלוקה באופן שיהא לזה חצי הכפר ולזה חצי הכפר וגם בית הועד לא יעבור על פני אחד מהם ועתה עושה שמעון שינוי לקרב אצלו גוים של צד מזרח וגם בית הועד יהיו עוברים ושבים לפני שענק שלו הרי נוטל עכשיו יותר מהחצי ועוד אפילו לא חלקו אלא כל אחד יש לו חזקה בקצה הכפר מ"מ הרי עכשיו יורד לחזקתו של ראובן ואף דחצי הכפר שלצד מערב היה שלו ועושה השענק בשלו מ"מ עד כאן לא אמרינן בחו"מ סימן קנ"ה סעיף ל"א ל"ב דעושה בשלו מותר אף דמזה בא היזק לחברו