תשורת ש"י נח

קיט

אשה שהיה לבעלה היתר ממאה רבנים לגרשה בע"כ או לישא עוד אשה והתרו לה ב"ד שתקבל גט מרצונה ולא רצתה והוכרח לגרשה בע"כ ליתן הגט בבגדיה ומבואר בשבו"י ח"א סימן ק"כ דמתרין לה שתקבל גט וא"ל יגרשה בע"כ והיא תהא אסורה לעולם ועתה אחר שנתגרשה בע"כ ובעלה נשא אחרת תובעת גט אם צריך הבעל לגרשה להתירה לעלמא ונתווכחו רבנים בזה ונשאלתי לחוות דעתי והשבתי ביש"ש פ"ק דגיטין באמצע סכ"ב כתב דא"ל היה מרוצה לדון עד שהוכרח שכנגדו להזקיקו בדא"ה פשיטא שהופסד דינו ולא נזקקין לו וכ"פ מהר"י מילן בתשובה עכ"ל ה"נ י"ל כשסירבה על התראת ב"ד אלא די"ל שאני ממון דניתן למחול ה"נ נוכל לקנסו ולומר דאפסיד אנפשיה משא"כ כאן לדעת המג"א בסימן קנ"ג סק"ט דאשה מצווה בלא תהו בראה לשבת יצרה ואם כן אף דפשעה איך נקנסה בדבר דאין לה רשות לעבור ובא"ר שם ס"ק י"ב ס"ל כמג"א

אך מבואר במשנה דשני דייני גזרות הפוסק מעות לחתנו וכו' אדמין אומר יכולה היא שתאמר אלו אני פסקתי לעצמי אשב עד שילבין ראשי עכשיו שאבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור הרי דאם בעצמה פסקה תשב עד שתלבין ראשה וא"צ לפוטרה ולמה לא נאמר נהי דפשעה איך יעבירנה על לא תהו בראה אף דמיירי שאין ידה משגת עתה ליתן מה שפסקה לו כמבואר בא"ע סנ"ב אע"כ כשפשעה רשאין לעגנה לעולם. פ"ק דזבחים ב' ע"ב בד"ה סתם אשה לא

ובתוס' לגירושין עומדת כתבו דאפילו זינתה תחת בעלה א"ל ירצה הבעל לא יגרשנה ומה שהביא אחד מהרבנים ראיה מהנוב"ת חא"ע סכ"ו דאנן צריכין לפקח גם עליה שתוכל להנשא י"ל משום דהוחזקה להכשיל בביאת איסור וכשלא תוכל להנשא תכשיל אחרים בביאת זנות דכמה פריצי איכא וכעין הא דגיטין דף ל"ח ריש ע"ב

אח"כ מצאתי בתשובת גאוני בתראי סימן ס"ב דנסתפק השואל בזינתה ברצון דגרמה לעצמה אם כופין הבעל לגרשה והביא הך דאדמון ודחייתו דחוק למעיין שם הדר כתב טעם לכפותו לגרשה שלא תחזור לסורה והביא הך דהשולח ובעל מג"א ז"ל השיב דכופין ומוכיח לה מתוספת עיי"ש ובאמת מתוספת זבחים הנ"ל מוכח להיפך אך למאי דמסיק המג"א שם דכשאינו רוצה לגרשה חייב בשארה וכסותה י"ל דתוספת בזבחים כתבו רק דבידו שלא לגרשה וליתן שארה וכסותה ועכ"פ מוכח אם ירצה ליתן שארה וכסותה אין חייב לגרשה א"כ ליכא רק לתא דממון וכיון שהתרו בה ב"ד שתקבל גט וסירבה וגרשה בע"כ והוכרח ליתן בבגדיה איהי דאפסדה אנפשה ואין נזקקין לה

ושמעתי בשם מורה אחד דגם השבו"י לא אמר רק כשמגרש בעצמו לא ע"י שליח כיון דאסורה לכתחלה להנשא לא עשה שליחותו דאמר לשליח וכן כותבין בהרשאה שתהא מותרת לכל אדם ולע"ד זה חשוב שפיר מותרת כיון דבדיעבד אם נשאת לא תצא דהא רמ"א בא"ע סימן קל"ט סי"ד כתב דמדינא מועיל רק לכתחלה אין מתירין אותה לעלמא עד בא הגט לידה א"כ בנשאת ל"ת וראיה מפרק כירה דף מ"ג טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר יתקנו מתוקן ה"נ חשובה מותרת וכן בעירובין דף ל"ח ע"ב בניעור דאי בעי למימר מצי אמר אע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי עיי"ש בק"נ אע"ג דלכתחלה אסור מ"מ אם אמר מהני עירוב ודמיא להא דטבל מוכן שאם עבר ותקנו ועיין תו"ג סימן קכ"ב סק"ב ופ"ת שם וריב"ש סימן ר"ו

עוד אמר המורה כיון דאומר הבעל לשליח ותן אותו לידה והרי לא נתן לידה הוי שינוי בשליחות ונראה שהוציא כן ממ"ש רמ"א בסימן קמ"א ס"א דכשאמרה לקבל מיד בעלה אין לקבלו מיד שלוחו ולע"ד כיון דמבואר ברשב"א סימן אלף ר"ז דאם אמרה קבל מבעלי ליכא קפידא רק כשאמרה מיד בעלי אף די"ל גם כן מבעלי ולא משלוחו וע"כ דסתמא ל"ח שמא קפדה בהכי רק כיון דדייקה לומר מיד בעלי חיישינן משום דקפדה דייקה לומר מיד ואם כן עכשיו דכן הנוסח שוה לכל המגרשין ע"י שליח והמסדר מזהירו לומר אחריו מלה במלה כמו שמקרא אותו כמבואר בסה"ג אם כן אין שום הוכחה דקפיד מדדייק כיון דלא אמר כן מעצמו דודאי לאו כ"ע קפדי בהכי ומ"מ אומרים נוסח זה וראיה מהמשכנות יעקב שהובא בפ"ת בסימן קמ"א סמ"ה ס"ק מ"ז ועוד ראיה מהרשב"א שבב"י טוח"מ סימן קצ"א מחודש א' דכתבו שטר המכירה ולוקח טוען שנתן מעות דבמקום שכותבין ואח"כ נותנין על הלוקח להביא ראיה שנתן הדמים אף שהודה המוכר בשטר שקבל כי אין זה כי אם נסחת השטר ובזה נדחה מ"ש הגט מקושר שהביא פ"ת בסימן קמ"א ס"א סק"ג על הב"ש ועוד דלפי הנוסחא שאומר הבעל הולך גט זה לאשתי ותן אותו לידה ומדינא סגי בהולך לבד ואז א"צ דוקא ליתן לידה כמבואר ברשב"א שם אם כן אף דמוסיף לומר גם ותן אותו לידה אין הכונה לקפידא רק עושה שליח בין כשיוליך הגט בין כשיתן לידה ובכל לשון שיועיל תתגרש

ועיין תשובת רשב"א אלף קנ"ד ומהרי"ט ח"ב חו"מ סימן צ"ז הובאו במשפט שלום סימן ר"ז ס"א בד"ה ואגב ומ"ש המשפט שלום דידו דוקא ידו זולת כשא"א לפרשו רק אשליח או רשות כדאיתא בפרק הזהב דף נ"ו ע"ב גבי קנה מיד עמיתך עיי"ש ק"ל דאם כן במנחות דף צ"ג ע"ב דמצריך ג' ידו לדרוש ידו ולא יד שלוחו ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד אשתו משום דאי כתב רק חד ידו ה"א רק למעוטי עבד אבל שליח דבר מצות שלוחו כמותו לסמוך עיי"ש והא התם ליכא הוכחה ושום הכרח לומר דידו היינו נמי שלוחו ורשותו ממילא הוי רק ידו ממש אע"כ כמ"ש רמב"ן בפ' בהר דאי קנה מיד עמיתך היינו נמי קרקע וכפרש"י שם ומה שאמרו בגמרא דבר הנקנה מיד ליד הוא כפי המדרשים שקבלו חכז"ל ברמזי התורה ואולי יהיה כ"ז אסמכתא אבל פשוטו קאי הלאו גם על קרקע עיי"ש וא"כ אדרבה לפי פשוטו משמעות יד הוא ל"ד יד ממש אף בלא הכרח והוכחה אלא ידו הוא רשותו כמ"ש הרשב"א ומהרי"ט שם

גם ל"ל הכא דלא עשה שליח שליחותו כמו הא דא"ע סימן קכ"ב ס"א בהג"ה ובטי"ג בלק"ש ס"ק מ"ד חדא כיון דהא בבגדיה כשר ודאי מדינא אף מדרבנן רק מחומרא לא מתירין אותה להנשא לכתחלת הרי כה"ג מבואר בסימן קכ"ב דעשו שליחותן ועוד שאני התם דאינו רוצה שתשא אגידה גביה