תשורת ש"י מט

חמשה ימים משום דאין כאן דם נדה רק דם בתולים לא החמיו בו משום חשש תשמיש ביה"ש כמבואר בטו"ז סימן קצ"ו ססק"ה ממילא פשוט אם תוך הארבע ימים פרסה נדה הדרא החשש של תשמיש ביה"ש בבעילת מצוה וצריכה להמתין חמשה ימים מן הבע"מ ותתחיל למנות יום הששי לחשבון ז"נ וכן מצאתי בסד"ט סימן קצ"ג סק"ה אך ודאי ימים הראשונים לא יפלו ועולה לה בחשבון החמשה שלפני ספירת ז"נ דאינו דומה ללא שמשה ולא היה בעלה בעיר דראויה לבעילה משא"כ בזה כיון דאסורה לשמש אין חשש משום פליטת ש"ז והדבר פשוט וא"צ ראיה ומ"מ אביא קצת ראיה מדכתב רמ"א בהג"ה בסימן קצ"ד סס"א אם חזרה וראתה וכו' ודינו כשאר דם לכל דבר משמע להדיא דגם אם לפני ארבעים לזכר ושמונים לנקבה ב' או ג' ימים חזרה וראתה ואחר כלות ימי טוהר פרסה נדה מ"מ חושבת החמשה ימים שלפני הז"נ מיום ראייתה בימי טוהר דכללא כייל רמ"א דדינו כשאר דם לכל דבר ואם כן הדברים בדם טוהר שאינו מדינא דגמרא רק מנהג שנהגו בזה"ז מעצמן כ"ש בדם בתולים שאסור מדינא דגמרא. ועוד הא כתב הריטב"א בכתובות דדבר האסור לכתחלה ואין נ"מ רק להכשיר בדיעבד לא שייך לגזור עליו לענין דיעבד דכיון דבלא"ה אסור לכתחלה חשוב מלתא דלא שכיח דלא גזרו בו רבנן דלא שכיח שיעשה דבר זה דאסור לכתחלה והובא בישיע"ק יו"ד סימן וא"ו וכן מבואר סברא זאת בבד"ה בית ראשון שער שני בד"ה גרסינן ואם כן כיון דהמתנת חמשה ימים משום גזרה דשמשה ותפלוט ש"ז וכשאסורה לשמש משום דם טוהר או ד"ב. תו לא שכיח וליכא למגזר ועש"ך יו"ד סימן קצ"ב ס"ק י"ג ונה"ך סימן שמ"ב על טו"ז סק"ג

קא

ששאלת אם די לאשה שניסתה ג"פ לחכך בשערות ונמצאו דומין לקרטין שבעד. בית מאיר ביו"ד סימן פק"ח דקה היתר חיכוך בשתי ידים ואין מועיל רק באופן שנמצאים על העד כשנוגעת בו על השערות מבחוץ דרך העברה כאופן הבדיקה והעיקר לבדקן אם נימוחו ואם לא נימוחו כדינו רק נרגש קשה על הציפורן אף שנעשו רחבים לא נימוח מקרי עיי"ש ואם תנסה כן ג"פ א"צ עוד לבדוק אבל בדיקה דחיכוך אינו דומה כלל למ"ש רמ"א בבדיקה דלא נימוח דהתם הוחזקה בודאי דקרטין שראתה אינן דם מדלא נימוחו אבל מהחיכוך אין לברר דודאי מה שמצאה על העד מהכניס הם דהנהו אחריני ננהו רק ע"י נסיון החיכוך תלינן מספק שמא גם על העד הוא מכתם ובשו"ת הגאון בעל התניא השיב שלשה נסיונות על הקרטין וניסיון השני לשפשף במטלית על השעריות אם תמצא קרטין ובנסיון ראשון ושלישי כתב אם תעשה ג"פ יש לטהרה לעולם בלא בדיקה זו ובנסיון זה השני לא כתב כן מוכח דלא מהני רק לשעתה

מה ששאל על דברת הנשים שאין מותר לחפוף בזייף לפני הטבילה בתוך הביטול שרוחצין שזי"ק קודם שנכנסין לביטול הנה בש"ך יו"ד סימן נצזט סק"ג כתב דמותרת לחוף בזייף שאינו מסתבך ואדרבה מנקה הזוהמא וכן משמע בפרישה סי' קל"ה עכ"ל ובפרישה שם כתב חופפין ורוחצין בבורית שקורין זייף הרי דאין בביטול איסור משום מזויף מתוכו דהא כתב חופפין ורוחצין

קב

ששאלתם קהל שנתחייבו לאלמנת רבם ליתן לה כל ימי חייה סך קצוב לכל שבוע ונשאת אח"כ לרב שבעיר אחרת ונתאלמנה שנית ותובע מקהל ראשון מה שנתחייבו לה ומשיבים דלא נתחייבו רק כשתקרא על שם עירם רבנית עיר פלוני ועתה נקראת על שם עיר של רב השני לע"ד אין בטענתם כלום וראיה מפוסק לזון בת אשתו חמש שנים ואח"כ נתגרשה ונשאת לאחר דחייב ליתן המזונות לבתה אף דעכשיו אינה נקראת תו בת אשתו ויש אומדנא שלא נתחייב רק כשתהא בת אשתו ומ"מ חייב כמבואר ר"פ הנושא ועיין טו"ז חו"מ סימן סמך ס"ג וב"ש א"ע סימן קי"ד ס"ו ס"ק י"א ובנ"ד ליכא אומדנא כלל והוי דברים שבלב ואפילו כשהיתה תחת יד בעלה השני היו מחויבים ליתן לה כמו בפוסק לזון בת אשתו חמש שנים ונשאת הבת אף דיש לה מזונות מבעלה חייב לזונה כמבואר בפרק הנושא שם ואף דיש לחלק דפוסק לזון בת אשתו הוי כמכר משא"כ כאן הוי מתנה ומהני אומדן דעת כל דהו לדעת י"א שבהג"ה חו"מ סימן ר"ז ס״ד מ"מ כאן אפי' אומדן כל דהו ליכא ומפרט שכל החיוב מצד רחמנות שלא היה לה פרנסה אם כן אפשר נתחייבו לגמרי וכמ"ש כעין זה בבית מאיר שם ס"ו אלא לפ"ז היה אפשר לומר דבעודה תחת בעלה שני פטורים כיון דיש לה מזונות ובמתנה אזלינן בתר אומדנא כל דהו ול"ד לבת אשתו דפסק בשעת נישואין דדמי למכר וכמ"ש בית מאיר שם אמנם בא"ע שם ס"ז מבואר דה"ה למי שמתחייב בפרנסת אדם אחר וכתב החמ"ח דעל כל הדינין המבוארים בסימן זה קאי משמע דג"כ אין לחלק בין אם אח"כ נשתנה הענין ויש לו פרנסה ממקום אחר וכדומה וכן ס"ל לעיקר הח"צ בהגהותיו סימן סמך ס"ג דבקוצב זמן אפילו במתנה חייב אף שנשתנה הענין וא"צ עוד עיי"ש ומ"ש תחלה דיש לומר דשאני הנושא אשה דלאו בדידי' תליא מלתא אלא גם כן בדעת האשה והוא דעתה אף אם לא תצטרך הבת למזונת לא כ"כ ליחד קיים כמשמע שם ובח"ס חו"מ סימן זיין הוכיח דלאו משום דבדידה תליא דלא היתה מתרצה באופן אחר דאנן סהדי אולו היה מודע לאשה תנאי זה נמי היתה נכנסת בספק זה שאם תמות או תתגרש שוב לא יזון את בתה בפירש אמרו במשנה שם הפקחין היו כותבין כ"ז שאת עמי ואי היה שהאשה לא תתרצה על הרוב בכתיבה זו א"כ איזה פקחות הוא זה אע"כ סתמא שתתרצה עיי"ש והרי שם בנתגרשה ונשאת לאחר ופסקה עם בעלה שני ג"כ לזון בתה מחויב הראשון לשלם לה דמי המזונות של החמש שנים כמבואר במשנה שם אף דודאי אם היה מתנה בפירש היתה מתרצת ועכשיו אינה צריכה מ"מ כיון שקצב זמן חייב ומוכרח דחילוק זה עיקר אם כן ה"נ בפרשו כל ימי חייה לא שני אם תצטרך או לא ובריב"ש סימן קצ"ה כתב ז"ל בנדרים שנודר אדם בינו לבין עצמו הולכין אחר כונתו משום דבעינן שיהא פיו ולבו שוין אבל במי שנותן מתנה לחברו כל שלשון המתנה כולל הולכין אחריו ואין הולכין בזה בתר אומדנא אלא אם כן הוא אומדנא דמוכח כההיא דמי שהלך בנו למדה"י דפרק מ"ש והובא בטו"ז יו"ד סימן רי"ח סק"ב עיי"ש.