תשורת ש"י מד

בו שום הפסד וז"ב ופשוט עכ"ל והוא תימא דאם תכף אין הפסד הוי קרוב לשכר ורחוק מהפסד דאסרו חכז"ל כמבואר בפא"נ כ"פ וממה יתן רווחים על מלוה שכל אחריותו על הלוה וע"כ ממה שירויח במעות אחרות א"כ עכצ"ל דעסק שעושה במעות אחרות הוי חצי אחריות על המלוה ואסור לכתוב הקרן בלשון מלוה

ולכאורה יל"ד עמ"ש המרדכי בשו"ת מיימום דכשמוציא המעות לצורכו ומחזיר אחרות צריך לזכותם למפקיד ע"י אחר דהא מבואר ברמ"א יו"ד ס"ס קס"ז דיכול להלות מעות ע"ת שיהא תחלה כל העסק לצורך הלוה ואח"כ לצורך המלוה ולמה לא הצריך לזכות ע"י אחר כשמתחיל לעסוק למלוה אבל ל"ק דגם כשעוסק הלוה לעצמו מ"מ אסור למשתי ביה שכרא ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו דתמיד המעות ותמורתן של המלוה רק אחריות על הלוה משא"כ במרדכי דמוציאין לגמרי ומ"מ צ"ע דתינח לדעת מהר"ח א"ז שהבאתי בחידושי לחו"מ סימן ס"ז ס"ג דגם פלגא מלוה אינו משמט דהוי כפקדון וכ"ד רדב"ז שהביא בתומים שם אבל לדעת מהר"ם וש"ע שם דמשמט א"כ חשוב ממש מלוה יהא צריך לזכות ע"י אחר ובאמת בשו"ת מיימוני לספר משפטים סנ"ב כתב מהר"ם דמותר ליתן מעות ע"מ שיתעסק תחלה לצורך נותן ואח"כ לצורכי וי"ל דוקא נקט דאפכא לא דכיון שנעשה מלוה א"א שיהא אח"כ פקדון בלא זיכוי רק ב"י בסימן קפ"ז כתב ה"ה אפכא ובש"ע השמיטו רק רמ"א כתבו ולע"ד למהר"ם וש"ע חו"מ סימן ס"ז דפלגא מלוה משמט ע"כ דוקא תחלה יתעסק לצורך מלוה שו"ר בחוו"ד סימן קס"ז נתקשה בזה ותירץ דמפשירין בעד חצי ריוח המגיע לו שנה ראשונה ונוטלו לוה יתן כל הריוח למלוה בשניה עיי"ש וקשה הא לפמ"ש בנתיבות סימן קע"ו ס"א ובחוו"ד סימן קע"ז ס"ה א"צ לזה דהוי כאומר קנה סחורה בשבילי במעותיך ועכצ"ל כמ"ש דלא מצי משוי שליח רק על מעות שיש בעין עתה ונלע"ד דעת ב"י ורמ"א כיון דמתנה בפירש כשנותן המעות שלאחר שנה יעסוק לצורכו אינו מוציא כלל מרשותו המעות ותמורתן רק לענין ריוח והפסד לא גופן דבעין יפה משייר לנפשו באופן המועיל כמבואר בב"ב דף קמ"ח ובחו"מ ר"ט ס"ז ורי"ב ס"ג

פט

ששאלת מקום שנוהגין שלא להניח תפילין בחוה"מ ויש שם שלשה אנשים מניחין אם יש בזה משום לא תתגודדו ביד מלאכי אות למ"ד הביא מכנה"ג יו"ד סימן ס"ד שהביא מתשובת כת"י דל"ש ל"ת רק בפלגא ופלגא לא ברוב ומיעטן יחדלון בענין שהוא אסור מן הדין ולע"ד אפילו רק שלשה יש לחוש משום אגודות דהא גרסת הרב ברטנורה באבות פ"ג דשלשה חשובין אגודה ועמ"ש בסי' תפ"ח ובפ"ק דיבמות דף י"ד אהא דב"ש עשו כדבריהם פריך והא ל״ת אגודות אגודות ומשני המב״ד בעיר אחת פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה אבל שתי ב"ד בעיר אחת לית לן בה משמע דוקא פלגא ופלגא אך מדלא אמר אבל שתי ב״ד. או רובו ומיעוטא ל"ל בה מוכח דגם ברובא ומיעוטא אסור דהא ב"ה היו רוב עיי"ש

שאלה פרה שמבקשת זכר אם מותר לשלחה אצל זכר ע"י גוי עם משכון בעד שכר הפר בשבת דצב"ח דאורייתא והתירו ביטול כלי מהיכנו ולומר לגוי לחלוב הפרה משום צב"ח כדאיתא בא"ח סימן ש"ה: נ"ל כיון דכתב מג"א שם סקי"א דאין לנו רק מה שהתירו בפירש דיש דברים שהעמידו דבריהם נגד ד"ת ה"נ י״ל דוקא אם ביטול איסור דרבנן בעת הצלה מצב"ח כמו לחלוב או להניח כרים וכסתות תחתיה משא"כ לשלוח משכון ע"י גוי להוציאו לכרמלית ועדיין אינה הצלה מצב"ח ואפ"ת דמה שמניח הכו"כ במים מיד מבטל כלי מהיכנו ע"י שנשרה במים כמ"ש מג"א לדעת הרמב"ם וההצלה ליכא עדיין עד שתעלה הבהמה מ"מ זה העסק מגוף הענין של הצלה משא"כ להוציא משכון דאינו מהצלתה כלל וכחילוק זה כתוב בנמ"י פרק אלו מציאות גבי אבידה בביה"ק בשם הרנב"ר ובמג"א סימן תמ"ו סק"ב שהקשה על של"ה אשתמיטתיה דברי רנב"ר אלו ועוד הא כתב הנמ"י בפא"מ אהא דצב"ח דאורייתא ולהכי שרינן ביטול כלי מהיכנו משום צב"ח דדוקא בצער גדול אבל צער מועט לא דתנו בפרק משילין גבי אוא"ב שנפלו לבור דלא שרינן ליה להעלותו ואם כן אפשר ה"נ אינו רק צער מועט ולא יותר מנפל לבור ואם נותן לגוי מלבוש להוציאו דרך מלבוש וליתנו למשכון אין בזה איסור הוצאה מ"מ יש איסור נתינת משכון דאסור בשבת כמ"ש מג"א סימן ש"ו ס"ק ט"ו וט"ז ואף ע"י גוי דשבות דשבות מותר כמ"ש מג"א סימן תמ"ו שם לע"ד כאן הוי רק שבות אחד דגוי מעשה קוף עביד עיין מח"א פט"ו משלוחין ונתיבות סימן קפ"ב דבשעה שבעל השור נוטל המשכון הוי כעושין מקח וממכר בעל השור עם בעל הפרה אף דליכא נגיעה ביד עיין מג"א סימן רנ"ב סק"ה ואף לדבר מצוה אסור ליתן משכון כמ"ש ריטב"א הובא במג"א סקט"ו שם הגם דבמצוה ליכא משום ממצוא חפציך דחפצי שמים הוא וזה ודאי דמניעת עונה חשוב צער כמבואר ברש"י פרק הזהב דף כ"א ז"ל עונה שהוא צער הגוף לא ניתן למחילה מ"מ שייך טעם שני שכתב רש"י בפרח משילין דף ל"ז דמו"מ אסרו מגזרה שמא יכתוב וכתב א"ר סימן ש"ו דטעם זה עיקר וכ"כ בחידושי רשב"א בפרק משילין דף ל"ז טעם דשמא יכתוב לבד

ומה ששאל אם מותר בעל השור ליטול שכר דהוי שכר שבת או נימא להתיר משום כיחושתא דשור והוי הבלעה בדמים יעיין בפרק אין מעמידין דף כ"ב ע"ב דפריך זכרים מנקבות לא ניזבין דלמא מרבעת ליה עליה ופרש"י דליכא כחוש בשר

ועוד דבע"ש ויד אפרים ריש סימן רמ"ו אוסרין ליטול שכר שבת שלא בהבלעה בעד בישול במחבת והרי מבואר בפרק איזהו נשך דף עיין דאיכא חוסכא דנחשא דכמה דמיקלי נחשא בציר דמיה וגם המג"א דלא השיג על הע"ש שם סק"ג מה"ט מוכח דס"ל דזה לא חשוב הבלעה

אך מ"ש השואל דאין לחייבו לשלם משום כיחוש הבשר דהוי רק שבת גם ה"ל שלא יאכל לא נראה כלל דהתם פטור רק משום נזק דזה לא נהנה אבל כאן בעל הפרה נהנה ואכל חסרונו של בעל השור וסברא זאת מבואר ברא"ש פרק כיצד הרגל ס"ו תדע דהא שבת לאו דוקא בבהמה ליכא אלא גם בכל ממון כדאיתא בקצו"ח סימן שס"ג ואם כן למה הדר בחצר חברו שלא מדעתו חייב הא הוי רק שבת וכ"ש דלא דמי להך דחו"מ סימן שצ"ג מטעם דכאן