תשורת ש"י תכט

כל הריוח ושמעון טוען שעסק על דעת לחלק הריוח או לעצמי הרווחתי

רלו שמעון שיעבד ביתו לראובן בעד חוב וגם גוים היו להם חוב על שמעון ונמכר הבית בערכאות לפרוע החובות ומחמת סכסוכים שהי' בין ראובן ובין שאר הבע"ח הושלש דמי הבית ביד גוי עד יצא המשפט והגוי יתן רבית וכתב שמעון לראובן שטר הודאה שחייב לו ומרשהו ליטול דמי הבית כל זמן שירצה ויצא המשפט דדמי המכירה לראובן מי יטול הרבית ראובן או שמעון

שנט לווה מעות על היתר עיסקא והמלוה נתן המעות לבן הלוה על נדן שפסק לו אביו ונתן הלוה משכון וככלות כל שנה חשבו כמה עולה הפרעצענט ונתן לו הלוה שטר חדש על הקרן ורבית שהגיע מהעבר

רנד אם מיתר למכיר בהקפה אם עד חדש ישלם מאה ואם יעבור יום אחד יתן מאה ועשר אחר חצי שנה

ער"ד ע"ד נוב"ק חלק יו"ד סימן כ"ה דעברה וסת מוקמונין לה בחזקת טהרה נגד חזקה ארח בזמנו בא. ועל דברי החוות דעת סימן קפ"ד דבדקה בשעת וסתה ונאבד העד טמאה

ער"ה אשה שהיתה דרכה לראות פעמים לכ"ח פעמים ליום שלשים פעמים ליום ל"א אך זה שני פעמים ראתה ביום כ"ה אחר כך שמשה בליל כ״ה בלא בדיקה שלפני תשמיש ומצאה דם בעד שקנחה אחר תשמיש אם צריכים כפרה

קס בעל שמצא אחר תשמיש דם על עד שלו ג"פ ודרכו שאינו מוציא האבר חי רק אחר שימות האבר שמינית שעה

קסה ראתה ב"פ מחמת תשמיש ופעם שלישי שמשה ב"פ בלילה אחת בהפסק מעט אחר כך מצאה דם

תכו אשה יותר משנה מוצאת כתמים עפ"י רו אחר התשמיש בעד הקנוח ומרגשת תמיד כאב בבטנה נגד האם ויש לה ווסת קבוע ולפעמים מוצאת גם בלא תשמיש ורופאים אומרים שאינו דם נידות רק יש לה בועות על האם ומהם הדם ומשום זה בא גם כן אחר התשמיש מדישת האבר. (א"ה עיין בשו"ת ד"ח ח"ש סימן ע"ז בענין סמיכת על רופאים)

שפה אשה שיש לה ווסת קבוע ובין ווסת לווסת יוצא ממנה בלא הרגשה כמי שריית בשר ורופא גוי הביט בכלי הבטה ואומר דיש לה בועות על פה המקור מבחוץ ואומר דמחמת מראות לבנות שיוצאין מהמקור מתלחלחין הבועות ונקלפין קרומות הבועות ויוצא דם מהבועות מעורב עם מראות הלבנות וגם נבדקה על ידי מיילדת עבריית ואומרת שיש לה בועות וגם אם בשבעה נקיים קיל מה שאינה מרגשת

אמ"ת בתולה נשאת ורואה תמיד בשעת בעילה דם ומרגשת כאב גדול וניכר בה סימני מעוברת

קלו בתוך ספירת זיי"ן נקיים מצאה מראה ברוין ואם תחמיר יגיע ליל טבילה בליל שבת שאחר יום טוב. ודין מראה ברוין בכתם

עב ביאור דברי הטו"ז ביו"ד סימן ק"צ ס"ק ב'

קיא אשה עשתה צרכי' גדולים וקינחה עצמה בנייר שלא בדקה אותו רק לפום ריהטא כי לא הסתכלה בכוונה אם נקי ואחר הקינוח מצא דם על הנייר ואומרת כמדומה בבירור שלא נגעה באותו מקום אם נימא מלתא דלא רמיא עלי' היא

קסו בדקה עצמה בעד שאינו בדוק מחמת שהרגישה זיבת דבר לח מה שיעורו. גם אם להקל בזמן הזה בכתם פחות מכגריס. גם אם קנחה עצמה בעד שאינו מקבל טומאה

רסט אם לתלות כתם במה ששפשפה בשר הניטל ממי השרי' של בשר לפני מליחה

תנז אשה הרגילה שיצא ממנה מראות לבנות וכמה פעמים בהרגשה ובדקה עצמה כמה פעמים כשהרגישה והי' רק מראה לבן אם לטהר הרגשתי' בלא בדיקה דכמעט אי אפשר לבדוק בכל פעם כשהיא בבית הכנסת או בין אנשים

קא אשה מוצאת קרטין בעד וניסתה ג"פ לחכך בשערות ונמצא דומה לקרטין שבעד. עוד שם אי מותר לחפוף בזייף לפני הטבילה בתוך הביטול שרוחצין בו

צד רופא בדק אשה והכניס קנה חלול עד תוך המקור אם נטמאת

קו"ף כלה אחר בעילת מצוה תוך ארבע ימים פירסה נדה אם צריכה להמתין חמשה ימים מיום שפרסה נדה ואחר כך תפסיק ותמנה זיי"ן נקיים

קיח ב אם אשה יכולה להפסיק בטהרה אחר שהדליקה נרות בערב שבת

סט סתימת נקב השן בגופס ואינה יכולה להסיר והיא לרפואה אם חוצץ בטבילה

מז על דברי הדברי חיים ח"ב ביו"ד סימן צ"ז בשליבות שבתיבה דהוה קטפרס ואין לטבול על ידם

שב אשה נכוית ידה ונתרפאה ועלה עלי' דלדולי קרומין נכווצין ויבשים ואי אפשר להסירן רק בצער גדול אם חייצי לטבילה

תקמו אם אסור לעשות החפיפה במי מקוה עצמן אף שקודם הטבילה תנקה את המים על ידי סינון וכדומה דהיינו לשאוב המים מהמקוה ליתן לגיגית לחפיפה ואחר כך להחזירן למקוה או לעשות החפיפה במקוה עצמה שהוחמה

תריח אשה שכחה ליטול צפורני' אם מותרת ליטול בשבת ויו"ט ע"י ערלית לצורך טבילה

שמז מקוה עמוקה והעמידו בתוכה שלחן נקיב ומעלין ומורידין אותן על ידי שרויפין

שעג מקוה גדולה קשה לחממה ועשו תיבה מנסרים וקודם שחיברו שולי' נקבוה טפח על טפח ואחר כך חיברו השוליים להתיבה ישמוה לתוך המקוה ולא קבעוה בארץ רק הנקב נשאר פתוח

תריט שאבו המקוה בכלי שאינו מנוקב ושפכו חלב הרבה ונהפכו המעט מים שנשארו למראה חלב וחשש שמא המים שתחת השליבות לא כשתנו מראיהן

שמה מקוה ששאבו מימיה לנקותה וניקבו הדלי באמצע שולי' ושם גבוה קצת מצדדיה ומקבלת יותר מרביעית מים מהנקב ולמטה וגם שאבו עם פלומפ והטילו להמקוה חלב ולא ניערו החלב במקוה יפה

למד בני עיר שישבו בקצה העיר רחוקים מהמקוה ועשו לעצמם מקוה בהכשר על פי הוראת מורה שלא בהסכמת רב העיר ואסר להם המקוה אם חל האיסור. לא מקוה בתמונה הנזכר בסוף ספר לחם ושמלה