תשורת ש"י תיד

נאכל אלא בחבורה אחד ואמרינן בפסחים דף פ״ו ע"ב דטעמא דר"י משום דיש אם למסורת ובפ"ד מהלכות עבדים פסק משפירש עליה טליתו שוב א״י למוכרה כרע"ק ומוכח דס"ל יש אם למקרא עכ"ל מנה על הרמב"ם לק"מ די"ל דס"ל כגרסת ר"ת בתוס' קידושין דף ח"י ע"ב אך לפי גרסת הכ"מ קשה וי"ל לפימ"ש הפנ"י שם דגם רע"ק ס"ל דבבגדו בה היינו לשון בגידה כפשטא דקרא והמסורת אלא דהמקרא עגלה דהיינו רק בגידה שפירש טליתו עליה דקידשה שלא מדעתה ואף דאם מכרה וייעדה ומת האדון כעי הוי בגידה ממילא ידעינן דכ"ש קידושין דעלמא דהוי בגידה טפי שהרי מסרה בפירוש לקידושין בעל כרחה וא״י להפקיע כל ימי חייה משא"כ בגידת המכירה שאינה רק לזמן וגם תו"ז בכמה דרכים מצאת את"ד ולפ"ז שאני מהך דק"פ דהתם ל"ל דהמקרא מגלה פירש המסורת וע"כ בק"פ פסק דיש אם למסורת לבד משא"כ באמה העבריה דפסק נמי כהמקורה אלא דהמקרא מגלה פירוש המסורס אך מ"ש הפנ"י דיליף רע"ק קידושין דעלמא בק"ו דייעוד ל״ל לרשב"ם דפסק אחר מכירה וייעוד יכול למוכרה רק אחר קידושין דעלמא א"י למוכרה ובהכי מיירי רע"ק כע"ש הכ"מ שם לכן נראה דרע"ק לטעמיה דס"ל הפסת מרובה ל"ת אפילו היכא דאפשר ליתן גבול ועדה להמרובה כמבואר בת"כ ויקרא ט"ו הובא בתוספת סוכה דף ה' מע"ב בד"ה תפסת ואיתא בתוס' ועא דף ע"ב בסד"ה נעביד דלהכי אמרינן בהענקה תפסת מרובה לא תפסת דמספיקא לא מפקינן ממונא פן האדון לכן ודאי כונת התורה על המיעוט א"כ פ"נ דכל שבח בתו לאביה ועד עתה היתה בחזקתו כמשומם רק מחמת שבגד בה קנסה התורה אותו להיציאה מאביה אמרינן דלא נקנס רק כשבגד בה בבגידה היותר דהיינו לרע"ק דס"ל דקידשה לעלמא היא הבגידה היותר משא"כ כשמכרה לשפחות ואח"כ ייעדה האדון אינה בגידה של האב גדול כל כך לכן ל"ל דגם אחר ייעוד לא יוכל למוכרה דזה הוי תפסה ערובה להוציא זכות אביה ור"א ור"ש דפליגי על רע"ק ס"ל דמה דקידשה לעלמא אינה בגידה יוסר מאם מכרה לשפחות או משום דהבת מוחזקת בעצעה אף דמעיקרא היתה בחזקת אביה והא דגבי כי הזוב זוב דמה ימים רבים אמר רע"ק דימים שניה רב״ם שלשה ולא יותר משום דתפסת מרובה ל"ה כדאיתא בת"כ הנ"ל וצריכה ספירת שבעה נקיים וקרבן ולא אמרינן אדרבה מספק לא. נחמיר עליה ולא נוצ"א קרבן ממנה ה"ט דאיסור נדה כשצריכה ספירת ז"נ וקרבן הוי בכרת לבעלה ואכילת קדשים וספקו להחמיר כדאיתא בפרק הזרוע דף קל"ד לכן ס"ל לרע"ק אם תאמר ימים רבים היינו רק יותר עג"י הוי תפיסת מרובה דאין להתיר מספק לכן ודאי כונת התורה על המיעוט

תרכז

אשה נדרה להתענות בה"ב איזה חדשים עד ר"ה והיא מעוברת קרוב ללידה ולא מצי לקיים נדרה והנדר היה כשהיה בנה חולה ומסוכן ונדרה אם יהרפא תתענה ובעלה לא הפר לה ונתרפא בנה ויש בזה חשש כיון שנדרה בעת צרה אין מועיל היתר שלשה וגם חשש סכנה להבן כיון שנדרה ואינה מקיימה

הנה במג"א ר"ס תק"ע כתב שאם אמר אכי נודר להתענות יום אחד ולא אמר הרי עלי אכילת יום פלוני קונם לא נקרא נדר ולכן נהגו שמי שאמר הרינו נודר להתענות בה"ב כל ימות השנה א"צ להתענות בר"ח וא"צ התרה וכונתו כיון דאינו נדר רק קבלה שקיבל עליו לעשות מצוה דחייב משום בפיך זו צדקה לכן בר"ח דאינו מצוה להתענות א"צ התרה וכמבואר בריטב"א פ"ק דתענית דף י"ב דקבלת תענית אינו נדר של איסור אלא משום כל היוצא מפיו יעשה דקיבל עליו לעשות מצוה לכן אמרו במג"ת אם גזרתינו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתינו כיון דבא לדחות תק"ח לא הוי נדר של מצוה ונדחה לגמרי וא"צ התרת חכם ואם נדרו קודם לגזרתינו הגזרה נידחית דלא רצו חכמים להעמיד דבריהם במקום זה לכן מחויב משום נדר מצוה עיי"ש ואם כן כל זה רק נגד תקנה שתקנו במג"ת שלא להתענות ביום שנעשה בו נס אבל כאן דמעוברת דמבואר בסי' תקע"ה ס"ה לענין גזרת תענית שבע תעניות דמעוברת ומניקות אסור להן להחמיר ולהתענות משום צער הולד לא שייך הטעם דלא רצו להעמיד דבריהם ומפרט דאפשר יש גם חשש סכנה להאשה ולהעובר כשתתענה כמה שבועות שני וחמישי ממילא לית בזה משום קבלת מצוה ואפילו כשקבלה על עצמה עדיין לא היתה מעוברת וכיון דמוכרחת שלא להתענות מפני האיסור הוי אונס דרחמנא פטריה כמ"ש כה"ג מג"א בסימן תמ"ו סק"ב ממילא אזדא החשש דנודר בעת צרה דהוא סכנה להתיר נדרו דזה דוקא כשאינו מוכרח להתיר אם כן מעיקר הדין אפילו התרת חכם א"צ אך כיון דבאנו לומר דהוי אונס משום האיסור להתענות לכן טצדקי דאפשר למיעבד תעשה ותתיר נדרה בפני שלשה וגם אם בעלה אינו דל וידו משגת יפדה אותן ימים בממון שיתן לקטנים עניים הלומדים תורה אצל מלמד וסך הפדיון לפי חשבונו לבינוני אחד ושלשם צ"ל וחצי בעד כל יום

ובאשל אברהם להפרמ"ג בסימן תק"ע סק"ב כתב כחולק על המג"א דנהי דלא אמר הרי עלי אכילת יום פלוני קונם אלא הריני נודר להתענות דליכא איסור חפצא מ"מ הוי כשבועה וא"כ כשכולל כגון הריני נודר להתענות בה"ב כל השנה דנכלל ר"ח עם שאר ימים חייל בכולל את"ד אמנם ביו"ד סימן ר"ו ס"ה כתב דהנודר שלא אוכל או שאוכל אפילו יד לא הוי דלשון זה לשון שביעה ולא לשון נדר אם לא שנדר לעשות מצוה וכתב הש"ך שם דשבועה נמי לא הוי ונהי דכתב המחבר ויש מי שאומר דהוי נדר מדין ידות מ"מ ידוע הכלל דהיכא דכתב בש"ע דיעה ראשונה בסתם ודיעה אחרונה בשם יש מי שאומר הלכה כדיעה ראשונה ועוד הא כתב בנוב"ת סימן קמ"ה דפלוגתא זו דוקא אם נדר בדבר שיש בו ממש כמו לא אוכל שהמאכל יש בו ממש אבל אם היה בדבר שאין בו ממש כמו שכתב בתשובות המיוחסות לרמב"ן סימן ע"ר דכל אעשה או לא אעשה הוי דבר שאין בו ממש דאפילו בנדר גמור אינו רק איסור דרבנן כדאיתא בסימן רי"ג ס"א שומעין להקל ואפילו עד"ר מתירין במקום קצת מצוה והובא בפ"ת שם ולפ"ז צדקו דברי המג"א דאין כאן לא נדר ולא שבועה ואפילו בכולל לא חייל ואין כאן רק משום קבלת דבר מצוה דנדר להתענות גם כן הוי דבר שאין בו ממש דאינו מזכיר דבר שיש בו ממש וכיון דבר"ח ליכא משום קבלת מצוה להתענות לכן מותר שו"ר בבית מאיר עיו"ד סימן רט"ו ס"ג שכתב על הטו"ז שכתב דקבלת תענית דמיא לשבועה אבל