תשורת ש"י תיב

דברכות דף י"ב וב"מ על יו"ד סי' קכ"ב אבל הלוקח דיש לו מניעת ריוח או צורך אין עליו איסור גם לכתחלה ולפ"ז היכא דיש ספק אם מעכבין על בני עיר אחרת מלהביא לכאן למכור או לקנות ויש יהודים במקום זה דלוקחים או מוכרים ושוה להם למכור לבני מקומם או לקנות מבני מקומם אומרים להם שיקחו או ימכרו לבני מקומם כיון דיש ספק לכתחלה אין להם להכניס בספק שלא לצורך

תרכד

קהלה אחת נחלקה לשתי כתות דחציין קבלו עליהם תקנות רבני המדינה היראים שתקנו תקנות שומרי דת וגזרו הרבנים שלא ישמש שום רב ודיין ושו״ב אצל כת שאינם מקבלים עליהם התקנות באותו מדינה וקודם היה רב בעיר זו מקבל פרס מכל העיר סך קצוב ונפטר והניח חתנו ראוי לאותו רבנות או בן בתו הנולד לה אחר מות אביה הנה אם בן יורש גדולת אביו ברבנות דעת רשד"ם בחיו"ד סי' פ"ה דבמינוי תורה כגון רב להורות ולדון אין בו דין ירושה הובא במג"א ס"ס כ"ג ובחת"ס חא"ח סי' י"ב נמי פסק כן ובסי' י"ג כתב דיש בו ירושה ובסי' י"ב הביא מגינת וורדים דפליגי פוסקים בזה ולענין חתנו גם כן פסק בסוף תשובת רמ"א דיורש חזקת חותנו ברבנות אבל עבוה"ג בסי' מ״ט כתב דאינו יורש ולפ"ז ודאי הקהל יכולין לומר קי"ל ואין מוכרחים לקבל חתנו ואפילו בנו של הרב שהיה גדול כשמת אביו

אמנם נראה דוקא דאין להכריח את הקהל מחמת דאחר נח להם יותר מאיזה טעם אמנם כשאין נ"מ להם והבן או החתן מתדיין עם אחר יש לומר להקהל שימנו הבן או החתן וכדמצינו בחו"מ סימן קע"ה סמ"ה היכי דאיכא פלוגתת הפוסקים אם בעל מצרא קודם להוציא מיד לוקח דהדין דאינו מוציא מיד לוקח מ"מ לכתחלה אומרים למוכר שימכור לבר מצרא ומוכח מהתם דלוקח מותר לכתחלה לקנותה אך המוכר דאין לו נ"מ ושוה אצלו שניהם יש לו למכור לבר מצרא מדכתב הב"י דאומרים למוכר שימכור לב"מ והרמ"א נמי כתב כן ולא כתבו דאין ללוקח ליקח ש"מ כיון דספק אם יש לב"מ בזה דין בן מצרא מותר לוקח ליקח אך מוכר דלא כ"מ אצלו יש למכור לב"מ כיון דהוי ספק אם יש לו דין בר מצרא אם כן ה"כ כן אחר יכול לכנוס להתמנות אך הקהל עצמם יש להם ליקח הבן או החתן לרב כשאין להם כ"מ

אך בנידון זה דנראה דהרב שנשאר אצל כת שומרי דת לבד מחויבים ליתן לו כל הפרס שקצבו לו כבר דהוי כשנים שלקחו או לוו דנעשו ערבים זה בעד זה ואין לומר דכת שלא רצו לקבל עליהם תקנות שומרי דת פטורים מליתן הפרס כיון שאין הרב מורה ודאין להם אף דהוי אונס מ"מ אונסא לא מחייבם כדאיתא בירושלמי והובא בש"ך חו"מ סי' כ"א דשאני הכא דאותו כת גורמים לעצמם מה שאין רוצים לקבל תקנות הרבנים מה שמחויבים מדינא דלא תסור מן הדבר אשר יוריך כמו שהוכחתי בקונטרס עין משפט והרי זו בידם אם ירצו ועיין חו"מ סי' סמ"ך ס"ה

וא"כ כיון שנשארים אותו כת בחיובם לפרוע חלקם בפרס הרב רק מי יכול לדון עם התקיפים ממילא כת שומרי דת מחויבים לשלם כל הפרס להרב מכח ערבות לכן יש להם כ"מ לענין חזקת הבן או החתן של הרב דאם ישאר הבן מכח חזקה יצטרכו לשלם לו כל הפרס אבל אם אין לו חזקה אין צריכים לשלם לו רק כמו שיפסקו עכשיו ממילא יכולים לומר קי"ל דאין מוריש לבנו או לחתנו גדולתו ובחתנו או בן בתו של הרב יש ס"ס ספק גם בכו אין לו חזקה כסברת רשד"ם וסייעתיה ואת"ל בנו יש לו חזקה מ"מ חתנו דבא מכח אשתו או בן בתו דלעבוה"ג אין יורשים אפילו נימא דבן יש לו חזקה ומ"מ אם הקהל אין להם שום נ"מ אומרים להם שיקחו חתנו או בן הבת של הרב כיון דגם ס"ס אין לעשות רק אם יש לו הפסד או טרחא או דחק או מניעת הריוח כמ"ש בית מאיר עיו"ד סי' קכ"ב ודע דאם כשנפטר הרב ונשאר ממנו בת ואין לה בעל או יש לה בעל שאינו ראוי לרבנות אזי אם קבלו הקהל אחר אף דאח"כ למד בעלה או נולד לה בן והגדיל וראוי לרבנות כיון דאידחי אידחי דאפילו נשאר מהרב בן קטן כתב באשל אברהם בא"ח סי' כ"ג בכה"ג כיון דאידחי אידחי ומשמע מהטעם כיון דאידחי אידחי אפילו הלך לו הרב השני שקבלו מ"מ אין להבן עוד תביעה מחמת חזקתו והא דכתב הרמב"ם פ"א מהלכות מלכים אם המלך הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל היינו דוקא מלך ולא שאר מנויים כמ"ש בשו"ת משיב כהלכה הובא בשו"ת הרי בשמים סט"ו ועוד נ"ל ראיה לזה כיון דפקע זכותו של היורש בעוד שהיה אחר רב שם פקע לגמרי מהצ"ל שאלה ט"ז עיי"ש הבאתיו בערך ש"י עחו"מ סי' קע"ו ומתה"ד סי' ש"י והובא ברמ"א חו"מ סי' רס"ח ס"ג ואף דהתם קאמר דוקא אם נפסק הדין אמרינן קם דינא משום דנתייאש הא כתב בלה"מ בסוף דינא תפיסה משום בפלוגתא דרבוותא יכול הדיין להכריע לא מייאש עדיין שמא יכריע הדיין להוציא מהשני עיי"ש ואם כן הכא דאין בזה ספק פלוגתא דלכ"ע יכולין הקהל ליקח להם רב אחר כשלא הניח בן גדול ראוי להוראה אם כן כשנתגדל הבן וראוי להוראה דמ"מ אינו יכול לדחות האחר כמו שהוכיח באשל אברהם ממילא מתייאש היורש ויאוש מהני בזה דאינו רק סילוק זכותו ורב השני בהתירא בא לידו אלא דלפ"ז אם כל זמן שהיה רב השני עדיין היה יורש קטן לא מועיל יאוש שלו דהוי כיאוש שלא מדעת כדאיתא בפרק אלו מציאות דף כ"ב ע"ב ובתוספת שם בד"ה דלאו בני מחילה אבל הצ"צ בנידון שלו דזולת טעם יאוש קאמר כיון דפקע זכותו שעה אחת תו לא הדר וכדמשמע מאשל אברהם הנ"ל כיון דאידחי אידחי ה"נ אף בעודו קטן כבר פקע זכות היורש ואין לו עוד טענה על הקהל וכ"כ בשו"ת הרי בשמים סי' ר"ו מדעת עצמו ולא ראה דברי הצ"צ ובשו"ת ד"ח ח"א סי' נ"ג בחיו"ד כתב אף דאפסקיה אחר לא אבד הראשון חזקת אבותיו והביא ראיה מברכות דכ"ח ע"ב גבי מעשה דר"י ור"ג שאמר ר"י מי שאינו מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה והעביר את ראב"ע מחמת דר"ג היה בן מזה וממלא מקום אבותיו והרי העבירו תחלה את ר״ג והפסיק אחר תו אין מעליותא בזה שהוא בן מזה עיי"ש הנה לפימ"ש מהרש"א בח"א דמזה בן מזה אמר ר"י על ראב"ע שהיה כהן לפייסו אין תוכחה דמש"ה החזירו לר"ג משום חזקת אבותיו ואם לא היו חכמים חפצים עוד בר"ג לא היה ר"ג זוכה בדין אלא ברצון החכמים נתמנה ר"ג מחדש ורצונם בו מה שכבר היה רגיל בנשיאות וכמ״ש ר"י מאן דלב"ש מדא ופרש"י דרגיל בנשיאות ולפ"ז י"ל אפילו אמרו