תשורת ש"י תי

ולאחותו רשב"א אוסר באיחוי וכשם שמוכר אסור לאחותו כך לוקח אסור לאחותו נראין הדברים דסיפא דברייתא דלוקח אסור לאחותו רשב"א קתני לה שאלו לדברי ת"ק כיון שהוא עצמו מותר לשנות הבגד ולאחותו ש"מ דלאו חובת מנא הוא אלא חובת גברא הוא שאסרו עליו לאחות הקריעה שלא יהא כמי שהשלים אבלתו וכיון שהפכן למטה ובאו פנים חדשות לכאן מותר וכ"ש לוקח שאינו מחייב בדבר דמותר אלא לרשב"א הוא דלדידיה בגד זה אסור באיחוי הוא לעולם והיינו דקתני רשב"א אוסר באיחוי עכ"ל ונראה כונת תה"א במה שסיים והיינו דקתני רשב"א אוסר באיחוי משום דקשה דהל"ל רק רשב"א אוסר דהא על איחוי קאי אלא דאי הוה אמר רק רשב"א אוסר הוה אסר על האבל וחולק על ת"ק דגם האבל מותר לכן קתני אוסר באיחוי סתם דאוסר הבגד באיחוי ומשום דחובת מנא הוא ולכן גם לוקח אסור לאחותו ועכ"פ הרי אף דהפכו למטה ובא פנים חדשות אסור באיחוי לרשב"א וקי"ל כוותיה ביו"ד סי' ש"ם ה"ה אם הפך הבגד מחוץ לפנים כיון דבגד זה חל עליו איסור איחוי ואינו כלל מפני הרואים ומדכתב תה"א דבגד זה אסור באיחוי ולא כתב דקרע זה אסור משמע נמי דלא כהטו"ז או כונת תה"א דלת"ק דחובת גברא שלא יהא כמי שהשלים אבלתו ולכן כשמשנה מלמעלה למטה מותר ה"כ מותר לשלול כיון דיש שינוי אבל לרשב"א דחובת מנא הוא ה"א גם לשלול אסור לכן קאמר רשב"א אוסר באיחוי דחובת מנא הוא רק שלא יתאחה לאחד ממש

תרכא

שאלה אם מותר שישא בהמתו משא בשבת ואם אסור אם מותר למוכרה בערב שבת והגוי ימשוך אותה מרשות ישראל בשבת. הנה במג"א סי' ש"ה סק"ו כתב דבכרמלית אין איסור כשהבהמה נושא משא בשבת בכרמלית ובשו"מ קמא ח"ב סימן ס"ז כתב דהדברים תמוהים דשביתת בהמתו אסרה תורה למען ינוח מה נ"מ בזה בין כרמלית לר"ה סוף סוף בהמתו לא נח בשבת עיי"ש ותמהני שלא זכר מ״ש הריב"ש סי' כ"ד בשם הרשב"א דבחצר ליכא איסור אם הבהמה נושא משא ולא ערער עליו הריב"ש והובא במג"א סי' רמ"ו סקי"ב ואם כסברת השו"מ הא בהמתו עדיין לא נח

עוד כתב השו"מ שם דמותר למכור הבהמה בע"ש והגוי מושכה מבית ישראל בשבת אף דנעשה הקנין בשבת כיון דמכר לו בע"ש ובידו לעשות הקנין בכל עת שירצה עיי"ש וגם זה תמוה דלא זכר מ"ש המג"א בסי' רנ"ב סק"ה דכשמוציאו הגוי מרשות ישראל בשבת הוי כמוכרו לו בשבת כיון דאכתי לא קנהו טרם שמשך והוא מהגמ"ר ואין להביא ראיה להשו"מ מנדרים דף ל״ד ע"ב דאיתא התם היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש נטלה לאכלה מעל וכתב הרא"ש בפירושו דחל עליה הקדש כיון דבידו לזכות בו עיי"ש דאין כונתו דקנהו קודם שבא לידו כיון דבידו לזכות בו לכן חל מיד עליו איסור הקדש אלא כונת הרא"ש דלא הוי כמו דבר שאינו ברשותו שלא יחול ההקדש גם כשתבא לרשותו משום דמיד בידו לזכות בו וכמבואר שם ברא"ש דאמר לשאזכה בככר זה יהיה הקדש וכ"כ בשו"ת בית אפרים הבאתי בערך ש"י על יו"ד סימן ש"כ בד"ה בשו"ת מהרי"א

עוד כתב השו"מ שם דאף שהגוי מוציא העגלה בשבת ליכא משום מראית עין כיון שעושה שטר מכר ומפרסם הדבר עיי"ש וגם זה לא נראה דנהי דבמקומו יודעים חיישינן לאורחים וכמ"ש בנוב"ק חא"ח סי' י"ב בידוע המנהג בקבולת חיישינן לאורחים עיי"ש והא שכתב המג"א בסי' רמ"ו סקט"ו לא מיירי במוציא בשבת מרשות ישראל ואין חשש רק משום בני עירו המכירים בהמות של הישראל והם ידעו ג"כ מהמכירה כשיעשה בפירסום

תרכב

שאלה כהן נשא אלמנה יאחר כך נודע שבהיותה אלמנה נתעברה בזנות ובאותו עיר רוב ישראל ומיעוט גוים ובסביבות העיר הרבה גוים על ההרים ובצירופם יהא רוב גוים והאלמנה ישבה אז בקצה העיר בין שני שכנים גוים והיה לה שענק למכור משקאות וגם היה בביתה בית הוועד של שופטי גוים וכעת שאל הכהן אם מותר לדור עמה ושלחו הב"ד אחר האשה וכיחשה שלא פעלה און ואחר איזה ימים חזרה בה ואמרה שנבעלה ליהודי וממנו נתעברה

הנה מלבד שהגוים שסביב העיר שכיחים בעיר לכל צרכיהם ועמהם הוא רוב גוים זולת זה כיון שהחזיקה שענק ידוע דמצויים שם גוים בקביעות יותר מישראלים ואם כן ודאי חשוב רוב פסולין אצלה וכמ"ש הש"ך ביו"ד סימן א' ס"ד סקי"ז דאזלינן בתר רוב מצויין באותו מקום ולא בתר רוב העיר אך כיון דאומרת עכשיו רק לכשר נבעלתי כיון שנשאת לא תצא כדאיתא באה"ע סימן וא"ו סל"ז ואף דהמחבר כתבו בלשון י"א הרי כתבו החמ"ח וב"ש וביאור הגר"א דכ"ע מודו אפילו ברוב פסולים אם נשאת לא תצא כשאומרת ברי לכשר נבעלתי

ומה דתחלה אמרה דלא נבעלה באלמנותה כלל ידוע האמתלא לכל דמחמת בושה או כי יראה שלא תיאסר על בעלה דלאו דיני גמירי נשי דאם תאמר לכשר נבעלתי תהא מותר לבעלה ואף אם לא אמרה עכשיו האמתלא הא ברמ"א ביו"ד סי' קפ"ה ס"ג כתב דאם אמרה לבעלה טמאה אכי ואח"כ באה ושכבה אצלו אפילו בשתיקה ובעלה יודע ומכיר שמה שאמרה תחלה טמאה אני עשתה מחמת קטטה שהיה לו עמה סגי ואף דבש"ך שם כתב בשם הב"ח דצריכה להוציא האמתלא מפיה וגם רמ"א מודה לזה עיי"ש אין משמעות לשון הרמ"א כן וכ"כ בתוה"ש וגם להש"ך הרי כתב הטעם דכל מה דאפשר לברורי מבררינן עיי"ש וע"כ אף דכתב רמ"א דיודע ומכיר דמחמת קטטה אמרה טמאה אני אינו ידיעה ברורה דאם כן מה צורך לברר עוד אלא דמכח אומדנא כיון דבאה ושוכבת אצלו מכיר כן וזה עדיין אינו בירור גמור משא"כ כאן דידוע דזינתה הכל יודעין בודאי מה שאמרה לא פעלתי און משום בושה או יראה כיחשה ומה צורך לברר עוד שבשקר כיחשה תחלה

ואין לומר כיון דתחלה לא אמרה דנבעלה לכשר ואח"כ אמרה דלכשר נבעלה נהי דיש אמתלא מ"מ הוי רק כשתקה מתחלה ועד סוף וכמ"ש מהרש"א ביבמות דף קי"ח ע"א בד"ה סד"א ואם כן הכא הרי אם שתקה אסורה לכהן דזה אינו דומה להתם דאמרה תחלה לא מת בעלי ואז לפי דבריה ודאי אסורה דנאמנת על עצמה דשוויא אנפשה חתיכה דאיסורא ואח"כ דחוזרת בה ואומרת מת בעלי אף דנותנת אמתלא מ"מ אנחנו לא נדע באיזה דיבורה נחזיק דגם לאחר האמתלא אפשר תחלה אמרה אמת ועכשיו משקרת ואוקי דיבור להדי דיבור וכמאן