תשורת ש"י מא

לכן גם לענין מתהפך ל"ל מאין רגלים להתחיל שמא מחיים נשבר משא"כ נ"ד דהושלך בכמה מקומות וכך י"ל דמעלמא נתחב לאח"ש כמו דמחיים בלעה שפיר י"ל מאין הרגלים דמחיים כיון דנשחטה הותרה ויש לה חזקת היתר

ועוד כיון דנמצא המחט בדקין במקום אחר וברשות השו"ב ולא ברשות הטבח י"ל אין מחזיקין איסור ממקום למקום וכ"ש מרשות לרשות כדאיתא בפרק המדיר דף ע"ו ע"ב בנמצא מחט בעובי ביה"כ ובחו"מ סימן רכ"ד וגם לענין איסור אמרינן כנכ"ה כדאיתא בש"ע א"ח סימן תס"ז סי"א ובנמ"י פרק האשה שהלכה בסד"ה אי חיישינן לתרי יצחק כתב אף דלהוציא ממון ל"מ כנכ"ה מ"מ היכא שיש רגל"ד אמרינן וה"נ רגל"ד כיון שלא נמצא קורט דם והמחט לטושה כחדשה

פא

בשו"ת שו"מ מהדורא תליתאה ח"א סימן קט"ז שנים שהתקשרו זה לזה על פי כתב בחרם ובאלה ובשבועה שלא ישבו עם איש אחד בשום ד"ת בלתי ידיעת חברו כי הבינו בשכלם שזה להם טובה גדולה וגם כתבו בהכתב שכל מה שיזמין להם הש"י מד"ת ופשרות וגיטין וקדושין יהא בשותפות ופסק דאין השבועה חל להרע לאחרים לקפח פרנסתו וכיון שבטל לענין זה ממילא נתבטל מה שהשתתפו בהכנסתם כיון שהוא בכתב אחד ודאי כל שבטל קצתו בטל כולו ועיין בריב"ש סימן שמ"ה כיוצא בזה עכת"ד ותמוהין דבריו דבשבועות שתים דכ"ז איתא איזה הוא הרעת אחרים אכה את פלוני ואפצע את מוחו וכן הוא בפרק החובל צ"א ע"ב ומבואר בר"ן שם דלחבול בעצמו חל השבועה משום דמה דאין אדם רשאי לחבל בעצמו מדרשא אתיא לן וכל דליתא מן התורה מפורש לא מיקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול שבועה עליו וכן הוא ביו"ד סימן רל"ט ס"ו ועיי"ש ס"ז בהג"ה ובש"ך סימן רט"ו סקי"א וכ"ש בנ"ד דהוי כנשבע שלא ליתן מתנה לחברו דהאי אינו הרעה רק מניעות טובה שהיה מגיע לחברו ממנו כשהיה יושב עמו ואיה נזכר איסור זה ובשו"ת רמ"ע סמ"ח פסק דנשבע שלא להמנות עם שני פרנסי קהל דחייל השביעה אף דמצוה לפקח בעסקי קהל כמ"ש רשב"ץ במלמד שנשבע לבטל התלמידים קטנים מלימודם דחייל השבועה והובא ביו"ד סימן רל"ט ס"ה. ומ"ש דבטל כל השטר עיין חו"מ סנ"א ס"ו בהג"ה דאם היו כתובין בשטר ב' או ג' דברים ונתבטל השטר לדבר אחד השאר לא נתבטל אך אם האלה ושבועה וחרם נכתב בלשון כולל שכל הנכתב בכתב זה קיבלו עליהם באלה ושבועה י"ל הואיל והותר מקצתו הותר כולו ועיין בפ"ת ליו"ד סימן רכ"ט סק"א אבל כאן לא בטל כלום וכמ"ש

פב

שאלה הניעור בלילה ובבקר ישן על מטתו שינת קבע אם מברך המפיל המג"א בסימן רל"ט כתב ומה שלא נהגו הנשים לאומרם אפשר דס"ל כיון דאינו נהג אלא בלילה פטורין דהוי שהז"ג עיי"ש משמע דקאי על המזמורים דסליק מינה משמע המפיל אינו הז"ג ובא"ר גרס לאומרה וקאי על ק"ש ועדיין אינו מבואר אם קאי גם על המפיל ובאשל אברהם סק"ב כתב דברכת המפיל הוי שהז"ג ומ"מ נהגו הנשים לאומרה וחיי אדם כלל ל"ה כתב הישן ביום א"צ לברך די"ל בלילה ל"ח שמא לא יוכל לישן דתקנו אותה על מנהג העולם ועוד דאסור לישן ביום ועוד דוקא בלילה דאיברא לשינתא משא"כ ביום שאדם מגרה בעצמו השינה את"ד הנה מ״ש דתקנו אותה על מנהג העולם מ"מ אטו אין ישנים גם ביום ומנהג העולם לישן כל תוך מעל"ע ומפרט דבא"ר כתב הטעם דל"ח שלא יישן דתקנו אותה על טבע שינה שא"א שלא יישן ולפ"ז ודאי אין חילוק בין יום ללילה גם מ"ש דאסור לישן ביום ומגרה שינה בעצמו בסוכה כ"ו ע"ב פרש"י דאיסור שינה ביום משום ביטול תורה ואם כן כשניעור כל הלילה לא שייך זה ובש"ס פרק הרואה דף ס' ע"ב איתא סתם הנכנס לישן על מטתו ולא נזכר לילה וכן בריף ורא"ש וטור אך ברמב"ם רפ"ז מהלכות תפלה כתב הנכנס למטתו לישן בלילה ומ"מ אין ראיה דמשום דאסור לישן ביום וגם לא ניתקן ברכה זאת לאומרה רק פ"א במל״ע כשאר ברכת השחר לכן דייק וכתב בלילה אבל בניעור כל הלילה מהיכי תיתי לבטל הברכה כשישן ביום שינת קבע ומש"ה נהגו הנשים לאומרה דאינו שהז"ג וצ"ע

פג

פשרנים שכתבו בפסק שיתן ראובן מאה זהובים לקהל כ"ז שיחזיק הרגאל ואם ירצו לעשות מקוה ולא יספיק להם מקופת הקהל אזי יתן להם וועקסיל על מאה זהו' שצריך ליתן להם לשנה וילוו מעות על הוועקסל ולא יוכל לעכב הפרעון במזומן עד סוף השנה ואח"כ הוצרכו לבנין המקוה והקדים להם וועקסל על מאה ז"כ ואח"כ בשנה אחרת בקשו עוד ממנו הקהל שיקדים להם וועקסל וראובן טוען שאינו מחויב רק שנה אחת להקדים וועקסל. כ"ל דהמע"ה דודאי הלשון מסופק אם החיוב רק על שנה או כ"ז שיצטרכו בכל שנה וכדאיתא בחו"מ סימן סמך ס"ג בהג"ה ועיין שם ע"ש ס"ג ובסמ"ע וצ"ע בשו"ת הרא"ש כלל מ"ה סימן כ"ד כתב דתנאי שהוסיף ע"ד תנאי ראשון הוסיף ואפשר לא סמך שם ע"ז לבד אלא על טעמים אחרים שכתב שם כי ל"כ שום ראיה ע"ז וצריכין לשאול כל הפשרנים אם יאמרו שזוכרים שהכונה היה לכל שנה ושנה נאמנים אך אחד או שנים מהם לא סגי דל"מ לטעם שבמהרב"ל שהביא ש"ך חו"מ סימן כ"ג סק"י כיון דלא נתפרש לא נגמר הפשר ודאי צריכין כל הפשרנים לישב ביחד ולישא וליתן בדבר דהרי שלשה קבלו לא שנים ורוב מתוך כולם בעינן כמ"ש הרשב"א שבב"י חו"מ ס"ס י"ג הובא בפ"ת סימן רל"א וכ"כ מהרי"ט ורשד"ם בכ"ד אלא אפילו יאמרו השנים שזוכרים שכן היתה כונתם מ"מ כיון שלא נתפרש בין השלשה לישא וליתן בדבר אולי השלישי היה מטעים להם שלא יפסקו כן ומחמת שהשלישי לא ידע שכונתם על כל שנה ושנה לא נשא ונתן עמהם והוי כאחד אומר א"י דלא סגי בהרוב לבד ועיין חו"מ סימן י"ב סח"י וסימן י"ג ס"ו וכ"ש כשלא נתפרש שקבלום לילך אחר הרוב וכ"ש אחד מהפשרנים דאינו נאמן להוציא על ידו אך אם הרגאל ודאי של הקהל והתפשרות רק על השכירות חשיבי הקהל מוחזקים דאם לא יתן וועקסיל יצא מן הרגאל עיין בנה"מ בדיני תפיסה בביאורים אות ג'.