תשורת ש"י תג

תרח

בערש״י סי' קע"ו ס"ח כתבתי דאם קנו ביחד השותפין ובשעת הקניה משך אחד אצלו המקח ואח"כ נאבד ממנו פטור דהוה שמירה בבעלים כיון דחברו היה עמו בשעת הקניה וסייעו לקנות ועתה נדפס ד"ג החדש ובכלל ל"ח סעיף ס"א כתב מבואר דפשיטא ליה דכשנתעסקו שניהם בהקניה ולא נתעסקו יחד בשמירת הסחורה ורק אחד מהם קיבל הסחורה מהמוכר קודם גמר הקניה בפרעון דמי הסחורה הוי שמירה בבעלים מכח שנתעסקו שניהם לגמור עם המוכר מחיר דמי המכירה אף שלא התחילו כלל לשמור ביחד והוא טעות מוחלט אשר חידש מסברת הכרס עיי"ש

הנה ס"ל דשמירה בבעלים היינו דוקא אם בעלים שמרו גם כן אבל אם בעלים עמו במלאכה אינו שמירה בבעלים ונעלם ממנו הא דמפורש בב"מ דף צ"ז האי מאן דבעי למשאל מידי מחבריה וליפטר נימא ליה אשקיי מיא דהוה שאילה בבעלים עוד שם מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא ספר מתא כולהו בעידן עבידתייהו כשאילה בבעלים דמי עיי"ש והרי כולהו אין הבעלים שומרים מידי של השואל רק עוסקים באיזה מלאכה עם השואל והוא בחו"מ ריש סימן שמ"ו וכן בסי' קע"ו ס"ח התחילו להתעסק ביחד ולא אמר התחילו לשמור ביחד וכן הוא ברשד"ם סי' קס"ו שהתחילו שניהם יחד להתעסק בקניית העורות הוי שמירה בבעלים ומה לי להאריך לדחות ראיותיו אשר אין בהם ממש נגד המפורש בב"מ דף צ"ז וכן מפורש בטו"ז ס"ס רצ"א דכל שמירה בבעלים הוא דבשעה שקיבל עליו השומר לשמור החפץ היה אז בעל החפץ משועבד להשומר באיזה הנאה בעלמא דאיתא בפרק השואל האי מאן דבעי למשאל מידי מחבריה ויפעור לימא ליה בשעת שאילה אשקיין מיא עכ"ל

תרט

שני אחים ירשו שני בתים אחד גדול ודר אחד מהאחים בבית הגדול ועתה טוען אחיו אדור אני בגדול כזמן שדר אחי פסק רשב״ש דהדין שיניח אחיו לדור בגדול כזמן שדר הוא בגדול וכתבתי בערך ש"י סימן קע"א ס"ח שהוא שלא כדעת הרשב"א שהובא בב"י ורמ"א דאם השתמש אחד מן השותפים כמה שנים לא יוכל האחר לומר אח"כ אשתמש ג"כ כ"כ זמן דכל זמן שלא חלקו כ"א בשלו נשתמש ובד"ג החדש כלל ק' ס"ה כתב דנחסר בהעתקת הב"י סיום דברי הרשב״א כיון שלא חלקו הוא דר בשלו ואלו רצה חברו היה משתמש בו וכפי הנראה הרמ"א העתיק דברי הרשב"א מהב"י והביא משו"ת זרע יעקב וב"ד שהוכיחו מסיום דברי הרשב"א ואלו רצה חברו היה משתמש בו דאין זה רק בבית הכנסת ולא בבית שאינו פנוי דא"א בכל פעם לפנותו וידור בו אידך עיי"ש ואם כדבריו שזה דוקא איך השמיטו הב"י וגם קשה לומר דהרמ"א לא ראה בשו"ת רשב"א עצמו דבכ"ד מביא בד"מ דברי רשב"א ואיך כתב רמ"א דין זה על דברי המחבר בבית דא"א לדור ביחד ועוד הרשב"א עצמו כתב שם מקודם דגם במקומות ביהכנ"ס א"א לחלוק לימים או לחדשים אלא לשנים דאע"פ שאין כאן טורח פינוי כלים אין לך טורח גדול מזו שישב כאן יום אחד וכאן יום אחד שזה כחוכא והפסד יש בדבר דלא ימצא מי שישכור לו לימים מפוזרים א"כ מ"ש ואלו רצה חברו היה משתמש בו היינו לאפוקי אם היה אידך מוחה בידו או דכתבו לסניף בעלמא ועיקר טעמו דכ"ז שלא חלקו בשלו הוא משתמש לכן השמיט הב"י דברים אלו כיון דסגי בהטעם דבשלו הוא משתמש ורמ"א נמי אף דבב"י הביא מתשובת הרשב"א לענין מקום בית הכנסת סתם הרמ"א והביא על בית שאין בו דין חלוקה ואין יכולין להשתמש ביחד ואם הזרע יעקב וב"ד חולקים על הרמ"א מאן ספין ומאן רקיע לפסוק להוציא נגד דעת רמ"א וגם הסמ"ע והש"ך לא ערערו עליו והרשב"ש אלו ראה דברי הרשב"א י"ל דלא היה פוסק שלא כוותיה

תרי

כת"י שחתמו אחר חתימת הלוה אכי פ' עד אכי פ' עד ולא כתבו שבפניהם נעשה החוב וכדומה כתבתי בערך ש"י להוכיח דאכולא מלתא מסהדי ולא אחתימת ידו בלבד לכן א"כ לומר פרעתי ובד"ג החדש האריך בכלל ק"ב ס"ד להוכיח מדברי רי"ו שכתב ואם החתים עדים אחר חתימתו לא לקיים החתימה אלא לקיים הענין אי"ל פרעתי דמשמע דבסתם תלינן דלקיים החתימה לבד העידו עיי"ש ואין בזה שום הכרע די"ל רישא דוקא לא לקיים החתימה היינו שלא כתבו בפנינו חתם דאז אמרינן אכולה מלתא מסהדי לקיים הענין וגם מה שדייק מלשון העיטור שכתב שאם צוה לחתום על הודאתו הוי שטר ואם לא כתבו חתימתן אלא להחזיק כת"י הוא כהוציא עליו כת"י עיי"ש נ"כ אין הכרע די"ל סיפא עיקר דאלא להחזיק כת"י היינו דכתבו רק בפנינו חתם ומ"ש ברישא צוה לחתום על הודאתו היינו על הודאתו שבחתימתו דזה הוי הודאתו דהא גוף הכתב יכול להיות מן המלוה או סופר וכן מבואר ברשב"ם ס"פ ג"פ דף קע"ו בד"ה ה"ג וז"ל כת"י בעלמא ששמו של לוה חתום בו שזה מסר לו במקום הודאה שלא יוכל לחזור ולכפור בו ולומר פרעתי כ"ז שחתימתו ביד מלוה עכ"ל ומ"ש העטור שצוה לחתום היינו דכשלא צוה לא חתמו בשליחותו והוי מפ"כ ומה שהביא מהחו"י שכתב אכי נהגתי לכתוב אחר חתימת הבע"ד חתימת העדים בלשון זה בפנינו נעשה ההלואה ובפנינו חתמו וכו' ג"כ אין הכרע דהרבה כותבין לשופרי דשטרי דשמא יבא לפני דיין טועה אבל לדינא א"ל כתבו בפנינו חתמו ממילא העידו על גוף ההלואה כיון דאכולה מלתא מסהדי כאשר הוכחתי בערך ש"י סי' ס"ט מדברי הרמב"ם ומדברי התוספת בשילהי ב"ב בסד"ה משעת כתיבה ועוד משאר מקומות והד"ג לא מצא מענה על זה

תריא

בעל שחשד אשתו שגנבה מעותיו והודית במקצת פסק בתשב"ץ ח"ג סימן ק"מ דאין להשביעה על טענת ספק ובד״ג כתב כיון שיש רגל"ד יש להשביעה היסת ובפרש"י סימן ע"ה כתבתי כיון דיש לה מגו דכפרה הכל המגו מוכיח להיפך ובד"ג החדש כלל ק"ג ס"ח כתב דאין המגו פוטרה מרגל"ד דאין המגו מבטלת הרגל"ד עיי"ש ולא ידע כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא סברא כדאיתא בפ"ב דכתובות דף כ"ב וכתבו תוס' שם בד"ה מנין כגון דקאי האיש שקידש לו קמיה וקאמר את בתי כתתי לאיש ושתיק דמשמע ודאי שאינו מכיר שזה חתנו מדלא אמר את בתי נתתי לזה ביחד ולא הפסק מרובה עיי״ש