תשורת ש"י ת

לרבי עיי"ש ואם בקלא אין חשודה כמו בעדים בדבר מכוער כיון דעדים בדבר מכוער הוי רגל"ד אם כן איך קאמר הש"ס דלרבי דמוציאין אשה מבעלה ע"י עדים שמעידים שראו בה ענייני דברים מכוערים כדמיירי רבי שם דהוי רגל"ד שזינתה דה"נ לרבי מוציאין מבעלה ע"י קול שיצא עליה שם שזינתה וז"ל שו"ת בית שלמה חיו"ד סימן י"ד אמנם מנלן דעל פי חשד בעלמא יכול להוציאו דא"כ לא שבקית חיי ואחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן ובודאי מיירי שהוחזק לגנב ובמרדכי ר"פ המניח שמשם מקור דברי הרמ"א כתב וכ"ש אדם דעלמא שיצא עליו שם שהוא גנב ובמכ"ש במשרת שא"י להוציאו תוך הזמן אלא בכה"ג ואולי במשרת ל"מ עד שיתברר עליו שהוא גנב אלא שבתשובת חת"ס חא"ח ס"א האריך בש"ץ דיצא עליו קלא דל"פ דיכולין להעבירו תוך הזמן עכ"ל

תרד

אם הלוה אינו רוצה לשלם למלוה עד שיתן לו קודם השטר והמלוה רוצה שיתן לו החוב קודם כתב רמ"א בחו"מ סנ"ד ס"ג שדין עם הלוה ועיי"ש בש"ך סק"ה וכתב בד"ג כלל פ"ג דתימה דאישתמיט לגאונים הללו הריטב"א בפ"ב דכתובות דף י"ט ע"ב שכתב וז"ל מכאן יש ללמוד שיכול המלוה לעכב שלא יתן השטר ללוה ולא לשום אדם עד שיתפרע עד סוף פרוטה אחרונה ואם חושש הלוה שיפרענו ולא יחזיר לו שטרו יפרענו בפני עדים או בפני ב"ד עכ"ל וכתבתי בערך ש"י סימן כ"ד דאינו ענין לכאן דרמ"א מיירי דמוכן הלוה במעות שבידו לשלם עד פ"א מיד והריטב"א מיירי דרוצה הלוה להשאר חייב פשיטי דספרי בזה יכול המלוה לעכב שלא להניח השטר אפילו ביד ב"ד כדי שימהר הלוה לפרוע מיראתו להניח השטר ביד מלוה אבל בדין הרמ"א שרוצה הלוה לשלם הכל מודה הריטב"א שהדין עם הלוה וכתב בד"ג החדש דלא דקדקתי דא"כ איך אכלכל מ"ש הריטב"א שלא יתן המלוה השטר לשום אדם עד שיתפרע עד סוף פרוטה אחרונה וע"ז סיים ואם חושש הלוה שיפרענו ולא יחזיר לו שטרו שיפרענו בפני עדים הרי מבואר דמיירי שהלוה משלם לו כל החוב ואעפי"כ הדין עם המלוה שא"צ אפילו להשליש השטר קודם שיפרע לו עד פ"א לכן מצא עצה רק שיפרענו הלוה בפני עדים או ב"ד שאז מחויב תיכף להחזיר לו שטרו ומ"ש בערך ש"י שהש"ך בסימן כ"ז מביא את הריטב"א אינו ענין כלל לדינא דידן דשם הובא כלל לענין הדין שמבואר שם בש"ע דאסור להשהות שטר פרוע על פשיטי דספרי את"ד הד"ג ודבריו תמוהין עוד יותר עכשיו שכבר ראה דברי ולא נכוה ברותחין דלפי דבריו איך למד הריטב"א דינו מהש"ס דאמר דזייר ליה אפשיטי דספרי דנשאר הלוה חייב לו ואין לו עכשיו משא"כ אם פורע לו עכשיו גם פשיטי דספרי או כבר פרע הלוה בשעת הלואה גם פשיטי דספרי ועכשיו פורע כל החוב דודאי יש לחלק דבשלמא אם כ"ח עדיין קצת יכול המלוה לומר אם אניח השטר ביד ב"ד לא יחוש הלוה לפרוע מה שנ"ח ויהא מונח עד שי"א משא"כ אם פורע גם פשיטי דספרי עכשיו וגם באס"ז מביא לשון הריטב"א ממש כמ"ש בריטב"א וכתב על זה אבל הר"ן ז"ל כתב דאין לו לעכב השטר בשביל פשיטי דספרי למ"ד פרוע עכ"ל הרי דהר"ן חולק עם הריטב"א לענין פשיטי דספרי דרוצה המלוה שישאר בידו השטר עד שיפרע הלוה גם פשיטי דספרי דבזה ס"ל להר"ן דיש בזה ג"כ משום אל תשכון באהליך עולה למ"ד דהפסוק מיירי בשטר פרוע גוף החוב וזייר ליה אפשיטי דספרי אבל אם פורע עכשיו גם הפשיטי דספרי ומיד שיפרע הלוה יחזיר המלוה שטרו ללוה מאי אל תשכן באהליך עולה יש בזה וגם הר"ן מודה בזה דהדין עם המלוה אע"כ דריטב"א קאמר דאם אין לוה פורע עכשיו הפשיטי דספרי הדין עם המלוה שלא ליתן השטר אפילו ליד ב"ד וישאר השטר אצלו והר"ן חולק כיון דגוף החוב פורע עכשיו אף דנ"ח פשיטי דספרי יש בזה משום אל תשכן כיון דהשטר נעשה רק על גוף החוב או מטעם שכתב הדו"פ ופליגי ריטב"א והר"ן דהר"ן ס"ל דהלכה כריב"ל נגד רב דריב"ל מפרש הפסוק דאל תשכן בשטר פרוע גוף החוב רק מעכב אצלו השטר בשביל פשיטי דספרי כדאיתא בגמרא לכן אמר הר"ן הכי מוכח בגמרא וריטב"א ס"ל כהתוספת דאם משהי אפשיטי דספרי כ"ע מודו דמותר

תרה

שאל מחברו טלית של מצוה להתפלל בו כתב בספר שנות חיים דחייב באונס ד"ג כצ"ו סימן י"ב ובערך ש"י לחו"מ סי' ש"ם כתבתי דצ"ע כיון דלא שאל לשום תשמיש רק הטבעת לקדש בו או הטלית לצאת בו ידי מצות ציצית דלאו משום שואל יש לחייבו משום דמלל"נ ושואל ליראות בו הוי בעיא ולא משום מתנה עמ"ל דנמי פטור באונס ולעשות אומדנא כהתנה להיות כשואל להשתמש דבר אחר מנ"ל עייש"ה ובד"ג החדש כתב דבשנות חיים הביא ראיה ממו"ק דף כ"ו ע"ב האומר לחברו השאלני חלוקך ואבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת קורע ומאחה וכשיבא לביתו מחזיר חלוקו ונותן לו דמי קרעו הרי דמחויב לשלם דמי קרעו וקשה אם הוא אומדנא דנתן לו רשות לקורעו נימא נמי דנתן לו רשות לקורעו בחנם דהא קי"ל דאם אמר לחברו קרע כסותו פטור אלא ודאי על מה שהוכרח לו כדי לקיים המצוה אמרינן אומדנא זו אבל לענין פטור תשלומין כיון דבידו לשלם לו לא אמרינן הך אומדנא דכונתו היה לקרוע בחנם להפסיד מעותיו כיון דאמר בלשון שאלה כונתו דלענין תשלומין יהא כשואל דמתנה ש"ח להיות כשואל וא"כ ה"ה לענין טלית של מצוה את"ד ואינו ראיה כלל חדא דבשלמא הא דהלך לבקר לא אמר בפירוש דמרשהו לקרוע אלא דאמרינן אומדנא אבל כיון שי"ל אפשר לא הרשהו לקרוע בחנם ממילא ליכא אומדנא דפוטרו ממילא נשאר מדינו דשואל חייב משא"כ בטלית למצוה דבפירוש השאיל לו ומ"מ פטור באונס משום טעמים שכתבתי שם וגם משום מתנה עמ"ל פטור באונס ל"ל אומדנא כאלו בפירוש התנה שיהא חייב באונסין דמנ"ל אי זה אומדנא דמוכח כ"כ להוציא ממון על ידו והחילוק מבואר דהשאיל לו חלוק לבקר החולה צריך אומדנא דנתן לו רשות לקרוע כיון דלא פירש דמרשהו לקרוע וכיון דליכא אומדנא ברורה דהרשהו לקרוע בחנם כיון דאינו מוכרח ממילא חייב משא"כ בקרע כסותי דצריך אומדנא ברורה דמתכוין שישלם לו ועל זה ליכא אומדנא ברורה ממילא פטור וכן בהשאיל לו טלית למצוה דממילא הדין דפטור באונס אפילו ליכא אומדנא דנתכוין לפוטרו מאונס מנ"ל לעשות אומדנא לחייבו מה שלא שערום אבותינו בעלי הש"ס ובתומים סימן ס"ו סכ"ו ס"ק מ"ז כתב כסברא זר