תשורת ש"י שפז

במחלוקת שנויה ובספק צדקה וכגון בעיא או פלוגתא דרבוותא דעת כמה ראשונים דהוה ספק ממונא ולקולא ולזה נוטה דעת הש"ך ביו"ד סימן רנ"ט סקי"ד ואף דנה"מ בריש דיני תפיסה כתב דבנודר גופא דיש ספק איסור בל יחל אזלינן לחומרא הלא בא תלמידו במאזנים למשפט בדיני תפיסה ס"ג ודחה דעת הנה"מ והעלה להלכה דהוי לקולא וכאן דמסתימת המחבר ורמ"א דשתק לו ולא הביאו דעת הראב"ד נראה דס"ל דלא כראב"ד אם כן ודאי דלענין צדקה דהוי ספק ממונא יש לפסוק להקל כיון דאף בשאר נדר דהוי רק איסור פסקו דלא כראב"ד לכן ודאי עכ"פ מהני שאלה ומותר להתיר נדרו ויעשה עכ"פ כמ"ש האמרי אש בחיו"ד סימן פ"ט דיקבל עליו בלי נדר לכשירחיב ד' גבולו יפרע לעניים מה שקיבל עליו. וישאל על נדרו ועיין בשו"ת עבוה"ג סימן יו"ד

ודאתן עלה נראה ליישב קושית האס"ז על הראב"ד דהראב"ד לשיטתו אזיל דבפרק המדיר דף ע"ג אהא דקדשה ע"ת וכנסה סתם דאמר רב א"א עושה בב"ז ואחליה לתנאו דהקשה הר"ן כיון דנתבטלו הקידושין מחמת התנאי איך יועיל מה דמחיל אח"כ התנאי שיחולו הקידושין דלמפרע ותירץ כיון דלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא יהא תלוי עד שידע שיש עליה נדרים או מומין ויקפיד וכן דעת הראב"ד ואם כן י"ל מתחלה כשמסר מודעא אין דעתו שיתבטלו הנדרים שאח"כ מיד אלא אם כשיזכור מהמודעא יעמוד בתנאי המודעא אבל הרשב"א שבר"ן שם ס"ל דבאמת נתבטלו הקידושין מיד אף דמחיל התנאי כשנודע לו והא דאמרינן דאחליה לתנאו היינו דקדשה שנית בביאתו והתוספת שם בסד"ה לא תימא הקשו גם כן כיון דקידשה ע"ת שאין עליה נדרים והיו עליה נדרים א"כ אינה מקודשת מה מועיל כשימחול התנאי אח"כ אם לא יחזור ויקדשנה ותרצו דחופה קונה אחר שמחל התנאי ואפי' את"ל דחופה אינה קונה מצינו למימר דבשעת קידושין היה דעתו לכך שאם יכניסנה לבסוף יהא מחול התנאי ותירץ זה רק לפי הס"ד אבל לפי מה דמסיק אביי דדוקא בעל דא"א עושה בב"ז כתבו תוספת בד"ה אלא דלא חלין הקידושי כסף למפרע אלא השתא מקדשה בביאה וכן דעת הרא"ש בפרק המדיר סוף סימן י״א ודעת הטור באה"ע סל"ט דדוקא בעל בפני עדי יחוד דלא אמרינן דחלין הקידושין למפרע

גם דעת ראב"ד בהשגות פ"א מהלכות שלוחין ה"ג דאם שלח שליח לקנות ושינה שליח דתלוי ברצון המשלח לקיים המקח מתקיים אף דעבר השליח על תנאי משלחו והל"ל דכיון דנתבטל המקח איך יתקיים למפרע אלמא ס"ל לראב"ד דמהני ביטול התנאי שעשה עם השליח כאלו לא עשאו ול"ל כיון דהתנאי לענין ממון דהוי כאומר הריני כאלו התקבלתי כמ"ש הרשב"א ור"ן בהמדיר שם לענין קידשה ע"ת שתתן לו כו"כ דהא כתב הראב"ד דהשליח חייב למשלח מה ששינה הרי דאינו אומר כאלו התקבלתי והרמב"ם לא ס"ל כן כמבואר בהשגות שם ועיין באר הגולה בחו"מ סימן קפ"ב ס"ו ועכ"פ כאן בנדר רוב פוסקים לא חלקו בין קיים התנאי כשנזכר ממנו גם לא ס"ל כדעת י"א שהביא המחבר וכ"כ בתוספת חדשים ריש פ"ג דנדרים ואם כן ודאי אין להוציא ממנו דספק ממונא לקולא וא"צ שאלה רק להעדפה

ויל"ד דגבי שליח ששינה ממה שצווהו המשלח לרמב"ם אין המקח קיים אם ידע המוכר שזה רק שליח ואפילו נתרצה המשלח בקיום המקח דלא מועיל הריצוי למפרע ואלו גבי קדשה על תנאי ובעל סתם דאמרינן א"א עבב"ז ס"ל לרמב"ם דא"צ עדי יחוד משום דמחל התנאי וחלין הקידושין של כסף למפרע כמ"ש בחמ"ח וב"ש סימן ל"ח סל"ה ונראה לפימ"ש בשו"ת הרא"ש כלל מ"ו דהא דמהני לבטל התנאי משום דאי לאו דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר שיש כח לתנאי לבטל המעשה אם לא יתקיים התנאי לא היה התנאי יכול לבטל המעשה אפי' לא נתקיים התנאי ולהכי בעינן התנאי כפול ותנאי קודם למעשה דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו וכיון שכן שהמעשה הוא דבר בפני עצמו וראוי להתקיים בלא קיום התנאי הוי התנאי דיבור בעלמא לכן כשמבטלו אתי דיבור ומבטל דיבור עיי"ש אבל לענין שליח כתב הר"ן בפרק מי שאחזו בד"ה אתקין שמואל אהא דאמר כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד יב"ח הא הוא מעשה קודם לתנאי ואפ"ה התנאי קיים משום דמתנה בהדי שליח שאני דכל תנאי מהני ביה לפי שאינו נעשה שלוחו אלא במה שנראה מתוך גילוי דבריו עכ"ל לכן תנאי שמתנה עם האשה דצריך כל דיני תנאי משום דחידוש הוא מהני נמי ביטול התנאי שיועיל המעשה למפרע משא"כ שליח דאינו נעשה שלוחו אלא באופן שצווהו המשלח וכיון ששינה ממילא אינו שלוחו ובטל המקח לכן לא מהני מה דאחר כך חזר המשלח ונתרצה לקיים השליחות והמקח ולפ"ז לית ליה לרמב"ם סברת הר"ן דלהכי מהני מחילת התנאי דמתחלה כשהתנה היה רק אדעתא אם יקפיד אחר כך

תקפח

שאלה בהמה שאחזה דם בשבת סמוך לחשכה מו"ש באופן דאפילו ימתין מלהקיז לה דם ודאי לא תמות אם מותר להקיז לה ע"י גוי בשבת הנה בא"ח סימן של"ב ס"ד איתא אם אחזה דם אם הוא ספק שאם לא יקיזו לה דם תמות מותר לומר לגוי להקיז ע"כ מבואר דאם אין ספק שתמות אסור אך בחיי אדם ובנשמת אדם כלל נ"ט כתב אפי' ודאי לא תמות מותר שהרי לומר לגוי לחלוב ובודאי משום זה לא תמות אלא שיש לה צער כדאיתא בסי' ש"ה ואם כן מ"ש הקזה שהרי יש בחולב איסור מן התורה ואם כן ה"נ אם הבהמה מצטער וצריך להקזה מותר עכ"ל ולי אין ראייתו מוכרחת דבחולב בעידנא דחולב ונעשה האיסור ע"י גוי מצילה מצער ב"ח דהיא דאורייתא והשבות ע"י גוי רק איסור דרבנן מה שאין כן הקזה אדרבה בשעת הקזה מצערה יותר רק אחר כך יקל לה והכי מחלקים ר"ם ושל"ה הובא במג"א סי' תמ"ו סק"ב

וגוף ההיתר בש"ע כשספק שמא תמות מותר להקיזה ע"י גוי צ"ע דהמרדכי פרק במה בהמה למד זה מפסחים דף י"א דבכור שאחזו דם אפילו הוא מת אין מקיזין לו דם דר"י וחכ"א יקיז ובלבד שלא יטיל בו מום וטעמא דר"י מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה במקום שאין עושין מום אתי למיעבד במקום שעושין מום ורבנן כ"ש דאם לא שרית ליה כלל אתי למיעבד עיי"ש וצ"ע מנ"ל לדמות דברי חכמים כמ"ש מג"א סימן ש"ה סקי"א ועוד בשלמא בכור דממונו של כהן דישראל ליכא למימר בו דבהול על ממונו דאינו שלו וכהנים חשודים על המומין בבכורות דף ל"ה אבל ישראל לא נחשדו על השבתות כדאיתא בגיטין פרק הנזקין דף נ"ה ועוד בשלמא בבכור דאתי ר"י לחדש גזרה זאת שלא יקיז