תשורת ש"י שפו

מצוה ננהו דלטעם קידוש השם אין לכופם לפרוע אבל לטעם גזל מוציאין מידם דיתמי דאכלי דלאו דדהו וכו' עפ"י אופנים המבואר בחו"מ סימן ק"ח וק"י גם יש נ"מ לענין שדר"נ אם עכו"ם המלוה חייב לישראל אחר והעכו"ם מוחל לישראל לוה שלו או מרויח לו זמן דבשדר"נ לא מצי למחול ולהרויח זמן כדאיתא בחו"מ סימן פ"ו ס"ה ובש"ך שם סקי"א וי"ב ואם חייב לעכו"ם אין צריך מדינא לפרוע רק מחמת ח"ה הרי כשהמלוה עכו"ם מוחל לו או מרויח לו זמן ליכא ח"ה אבל להר"ח א״ז דהוי גזל ומשום דכל שידוע לעכו"ם מן החוב אינה אבדה ממילא יש שדר"נ וחייב הלוה לפרוע מיד למלוה של הגוי ובראבי"ה שבמרדכי פ"ק דקידושין סימן תצ"א מוכח כשידוע לעכו"ם מהחוב הוי גזל שכתב דקי"ל בהגוזל בתרא דגזלת הגוי אסור ואבדתו מותר עיי"ש הרי דמדינא דגזל חייב לפרוע ובתומים ס"ס פ"ו הוכיח משו"ת מהר"ם ב"ב סימן רנ"ג דרק באם גזל ישראל את עו"כ יש בו משום שדר"נ אף דהאיסור נמי רק משום ח"ה אבל הפקעת הלואתו אף דיודע העכו"ם מותר ולית בו משום שדר"נ עיי"ש ולא שם לבו להא דכתב המרדכי בשם ראבי"ה גם למ"ש הרמ"א בסי' שמ"ח ס"ב דגם הפקעת הלואתו אסור כשידוע לעו"כ

תקפז

איש שחלתה אשתו מאד ונדר ליתן כל בגדיה או דמיהן לעניים ועמדה מחליה ונתן קצת בגדיה לעניים ועכשיו דחיקא לו שעתו וקשה לו מאד ליתן כל בגדיה בגדי שבת ויו"ט גם דמיהן ושאל חדא דנדר בעת צרה וכמבואר ביו"ד סי' רכ"ח סמ"ה דאין להתיר אלא לצורך גדול ודעת רדב"ז בח"א סי' קל"ד דחכם המתיר נדר צדקה אף דהותר נדרו מ"מ חייב נדוי מפני שהפסיד לעניים

תשובה לא מצאתי לו תרופה רק אם מסר מודעא לפני ר"ה או עיכ"פ כנהוג לאנשי מעשה לבטל כל נדרים שידור בכל השנה ובשעה שנדר לא נזכר מהמודעא והבין מה מהות המודעא דאינו ע"ה או הבין הנוסח כל נדרי דקאי על נדרים דלהבא ואמרו עם הש"ץ וכמ"ש ביו"ד סימן רי"א דזה פשוט דאם נדר לצדקה או אמר ליתן לעניים נקרא נמי נדר ונכלל במה שאמר במודעא כל נדרים או בכל נדרי ובירושלמי דב"מ פ"ד ה"ב איתא אמר ליתן לעני נעשה נדר ובתוספת רי"ד בפ"ג דנדרים דף כ"ג כתב נמי דבלשון כל נדרי שאומר בערב יוכ"פ נכלל גם כן נדרי צדקה אף דס"ל דכל נדרי קאי על נדרים שעברו מ"מ חזינן דנכלל בלשון זה גם כן צדקה

והנה באבקת רוכל סימן קע"ו כתב להתיר מי שקיבל עליו נזירות שמשון מטעם תנאי ביטול נדריו בר"ה דמ"ש הרמב"ם בפ"ב דנדרים ה"ד ויש מי שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר תכ"ד אין זה דעתו ז"ל שאם לא כן לא היה כותב אותו בלשון יש שמורה דמשמע דיחידאה ועוד שכתב שמורה להחמיר דמשמע דחומרא בעלמא הוא ולא מדינא וכן שאר פוסקים לא חלקו בכך עכ"ל והברכ"י ביו"ד סימן רי"א הקשה דבאבקת רוכל הורה הלכה למעשה ולא חש להך יש מי שמורה ובש"ע כתב דיש לחוש לדבריהם גם בש"ע כתב ויש אומרים ולחוש לדבריהם דמשמע שהם רבים ובא"ר כתב דיחידאה הוא עיי"ש ולי לק"מ דבא"ר דדן על נזירות שמשון דאין ניתר בשאלה סמך על הפוסקים דמקילין לגמרי אבל בש"ע דקאי על סתם נדרים דיש להם היתר בשאלה כתב דיש לחוש כיון דיש לו מתירין בשאלה אין לסמוך לכתחלה על רוב הפוסקים ומ"ש בא"ר דיחידאה הוא היינו דהרמב"ם הביא רק בשם יחיד אבל ודאי הב"י ראה וידע דיש עוד פוסקים כדאיתא בתוספת פ"ג דנדרים דף כ"ג וגם הרמב"ם שהביא היש מי שהורה להחמיר ולא חלק עליו לדחותו ע"כ להורות נתן דיש לחוש לכתחלה כשיש לו מתירין בשאלה ומ"מ דעת המחבר דלא כהי"א אלא דיש לחוש כשיש לו מתירין וכן משמע הלשון ויש דאינו רק לכתחלה

וא"כ בנ"ד דיש חשש דנודר בעת צרה או דאין חכם רשאי להתיר נדרי צדקה יש לנו לסמוך על דעת הפוסקים דמותר מדינא ע"י התנאי וא"צ התרת חכם רק להעדפה ומותר לשאול על נדרו דממ"נ אם אין מועיל שאלת והתרת חכם מותר בלא"ה ואם מועיל הרי עושה מה שבידו לעשות ואין כאן לא נידוי ולא נדר

ועוד יש להתעורר לפ"ד השגות ראב"ד בפ"ב דנדרים שכתב דמיד שיזכר מהמודעא צ"ל תכ"ד על התנאי אני סומך והאבקת רוכל שם הביא דעתו אלא דהנודר מיד שנזכר מהמודעא היה בלבו לסמוך על המודעא וכ"ד הב"י אמנם קשה למה השמיט המחבר בש"ע דיעה זו וגם רמ"א שתק לו ונ"ל דבאמת היה קשה לי כיון דבשעה שנדר נתבטל מחמת המודעא שקדמו מה איכפת לנו אם אחר שנזכר להמודעא לא קיימו כיון דכבר נתבטל הנדר ועכשיו שנזכר אף דבלבו היה לקיים הנדר הוא רק דברים שבלב ואין נדר חל רק אם מוציא בפיו דאשר יבטא כתיב כדאיתא בשבועות דף כ"ו ע"ב וחפשתי ומצאתי ממש באס"ז פ"ג דנדרים דף כ"ג כדברי ודחה דעת הראב"ד מטעם זה עיי"ש ולי נראה עוד ראיה קצת לזה מהמבואר ביו"ד סימן רנ"ח סי"ג האומר חפץ זה אני נותן לצדקה בכך וכך אם לא היה שוה יותר באותו שעה ואח"כ הוקר יכול לחזור בו וכתב הש"ך דכיון שאין הדיבור חל בשעתו הואיל וליכא רווחא להקדש אי אפשר שיחול לאחר זמן ועוד ראיה מהר"ן פ"ג דנדרים דף כ"ט ע"ב בד"ה פשיטא דכי חייל הקדש ליתא לדיבוריה ול"ל דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט רק בהקדש אבל נדר או אפי' צדקה דקי"ל דאינו כמסירה ליכא רק דיבור ואיך יחול אח"כ וגם הרמב"ן ורא"ש ור"ן בנדרים שם לא הזכירו דעת הראב"ד לכן השמיטו מחבר בש"ע ומה שהביא דעת הי"א אף דגם זה מוקשה מחמת טעם שכתבתי וכ"כ באס"ז שם אלא שכתב שם דדיעה זאת יש לתרץ קצת עיי"ש ועיין נה"ך ביו"ד שם ואאת"ל כיון שהביא המחבר הי"א דתכ"ד לנדר צריך לקיים התנאי אצ"ל עוד דעת הראב"ד מ"מ מוכח אם כן דדינם שוה דא"צ לחוש רק לכתחלה כשיש לו שאלה דאל"כ הל"ל דעת הראב"ד תוך דיעה ראשונה לומר דמעכב מדינא אף כשאין לו שאלה

והנה גם בצדקה י"ל כן אף כשנזכר מהמודעא היה דעתו בלבו לקיים הנדר ויש דיעה בסי' רנ"ח ביו"ד דאם חשב בלבו ליתן צדקה צריך ליתן הרי כתב בשו"ת דת אש והובא בפ"ת שם ובגליון רש"א גם בחידושי רע"ק רמזו דלכ"ע חשב בלבו פטור מליתן אלא אם אמר בפיו ליתן רק לא הוציא מפיו מה וכמה יתן בזה מועיל חשב בלב ושכן כונת אותו דיעה שהביא רמ"א להחמיר עיי"ש

והנה אין בידינו להכריע בין הראשונים עכ"פ