תשורת ש"י שפה

גם אחר אביו ולומר קדיש אחר שניהם או מחויב לברור לו יום אחר

נראה שצריך לברור יום זולת יום יא"צ שעל אמו דנהי דיא״צ מדינא אינו חובה רק מצוה כמ"ש בכלבו והוא בהג"ה יו"ד ס"ס ת"ב ובמג"א סי' תקס"ח סק"כ כתב דאינו רק מנהג מ"מ נראה דעכשיו שנתפשט המנהג בכל מושבות ישראל אשר שמענום קבעוה חובה ואפילו מי שעדיין לא נהג יא"צ מחויב לנהוג וכדאיתא בטא"ח סימן רל"ה לענין תפ"ע רשות בשם רב אלפס דהאידנא קבעוה חובה

וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות תפלה הלכה וא"ו וא"כ ה"נ אף דעדיין לא נהג יא"צ חובה עליו לעשותו ומ"ש המט"מ בשם רש"ל לברור יום אחד הוא לפרוע אותו החוב והנה איתא בפ"ק דחגיגה דף ע"ב דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין דאינו יכול לפטור עצמו במעות מעשר כיון דמעות מעשר בלא"ה מחויב להוציאה ואם כן ה"נ הרי יא"צ ביום שמתה אמו מחיוב בלאו יא"צ אביו וגם יא"צ על אביו מחויב ואינו יכול לפטור יא"צ אביו ביא"צ אמו ולא דמי לאם מתו או"א ביום אחד דהתם האי יומא דקגרים ולא נתחייב כלל ביום אחר

ואין לומר נהי דקבעוה חובה לא חמיר משאר איסור דרבנן כיון דמן התורה אינו חובה כה"ג כתב בנתיבות סימן ר"א דקנין דרבנן ודאי לא ברע ממנהג שנהגו וכ"כ ברכ"י על יו"ד סימן רי"ד דדבר שנהגו איסור אינו רק כאיסור דרבנן וספקי לקולא ואם כן נימא שמא ביום זה שמתה אמו מת גם אביו

ואין לומר דתלינן ברוב ימי שתא דבשאר ימים מת דהא כתב המג"א בסימן שד"מ אהא דאם אינו יודע מתי שבת אסור לעשות מלאכה אע"ג דרוב ימים הם חול זה מקרי קבוע ואם כן כמו דהוה קבוע כמחצה ע"מ לחומרא ה"נ לקולא וכמו שכתב הש"ך ביו״ד סימן ק"י סקט"ו וכן מבואר בפ"ק דכתובות דף ט"ו אך ע"כ זה ליתא דאם כן למה כתב מטה משה בסימן תשס"ז ז"ל מי שא"י איזה יום הוא יום שמת בו אביו או אמו הורה לי מורי מהר"ש לברור יום מיוחד ויתענה בו ויאמר קדיש עכ"ל והא אפשר מת בימים שאין יא"צ מתענה או בימים דבלא"ה הוא תענית ציבור ויברור לו מאותם ימים ובאמת בעי טעמא ואפשר משום דריע מזלא ביום שמת או"א והתענית הוא הרפואה וכשא"י היום מרפא זה ביום שיברור וחמירא סכנתא לכן החמירו רש"ל ומטו"מ אח"ז ראיתי שכ"כ בשו"ת חינוך ב"י והובא בע"ד סכ"ט אות כ"ב שהחמיר בענין שאלתו שם מה"ט ומבואר בחנוך ב"י שאלה כ"ג שהביא משלה ודברי חכמים דאם אירע היא"צ בשבת מתענין יום אחר לתשלומין לפניו או לאחריו משום דחמירא סכנתא מחיסורא עיי"ש הרי דגם לענין תשלומין ס"ל דחמירא סכנתא משום דריע מזלא ואהני התשלומין להצילו ונהי דאנן לא נהיגין כשאירע היא"צ בשבת לפרוע התענית ביום אחר וכמ"ש רמ"א בא"ח סימן תקס"ח ס"ט וביו"ד ס"ס ת"ב היינו משום דהאי יומא גרם הצלתו בלא תענית כיון דמצוה שלא להתענות בשבת ויו"ט ור"ח שומר מצוה לא ידע דבר רע אבל זולת זה גם תשלומין ביום אחר אהני להצילו כשאי אפשר להתענות ביומו דהרי קמן דדעת מהרי"ק בשרש ל"א ומחבר בש"ע א"ח סימן תקס"ח ס"ט ושל"ה וד"ח ס"ל להשלים ביום אחר כשאירע היא"צ בשבת ור"ח וכדומה

ובשו"ת חינוך ב"י סימן פ"ג כתב ז"ל דתענית ואל היא דבר גדול משום ריע מזליה דהוי כמו חובה דמוזכר בגמרא בשבועות הרי עלי כיום מיתת גדלי' בן אחיקם כיום שמת אבא וכמ"ש רש"ל בתשובה אבל קדיש אינו אלא מנהגא במדינות הללו ולא בשאר ארצות בארץ ישמעאל ובא"י עכ"ל וגם לדבריו דלא כתב משום דהשתא קבעוה חובה מ"מ מטעמו כמי הוי כחובה ואפשר דלא נקט טעמא דקבעוה חובה משום דלענין תפ"ע יש פוסקים דרק אם כבר לי פ"א קבל עליו לחובה להכי כתב דבר השוה לכ"ע ועמג"א סימן תפ"ט ססק"א לענין נשים דפטורות מספה"ע מדינא ומ"מ כבר שוויא עלייהו חובה משמע אפילו אשה דעדיין לא ספרה ומשום דבמקומו נהגו הנשים לספור היחיד נגרר אחר הרוב בעל כרחו

ובשו"מ ח"ג ס"א הקשה על המג"א מנדה ר"פ הרואה אם רוב ימיה טמאין טמאה הרי דל"ח קבוע ונ"ל דוקא לענין יום שבת דגם להבא יהא ודאי יום שבת בכל שבוע והוי המעוט והרוב קבוע קמן אבל בנדה ימים דלהבא מי יודע מה יהיה והוי מידי דליתא קמן דהעבר אין וברובא דליתא קמן לא שייך קבוע ואמרינן רק מסברא כיון דגופה עלילה ברוב ימיה לראות דם גם עתה סתמא כן הוא

תקפו

נשאלתי עמ"ש בערך ש"י לחו"מ סימן שמ"ח ס"א מן שו"ת מהר"ח א"ז דאם עכו"ם הפקיד או הלוה מעות לישראל ומת העכו"ם אם ידוע ליורשיו או לאחרים חייב להשיב דאפילו א"י ליורשיו רק לאחרים הוי גזל וחייב להשיב ליורשיו עכ"ל דמה חידוש בזה דהרי מבואר כן ברמ"א סי' רפ"ג ס"א שכתב ישראל שהיה חייב לעו"כ ומת אם אין עו"כ יודעין מזה אינו חייב לפרוע ליורשיו דמשמע הא יודעין חייב

הנה בסמ"ע שם סק"ו כתב הטעם כיון דעכו"ם יורש את אביו הוא בכלל גזלה וגזל עכו"ם אסור אבל אם אינו יודע הוא בכלל אבדה ובע"ש כתב דבידע צריך להחזיר מפני קידוש השם עכ"ל הסמ"ע והרמ"א בסימן שמ"ח ס"ב כתב דהפקעת הלואתו מותר ובלבך שלא יודע לו דליכא חילול השם והוא כדעת הע"ש ונראה נ"מ בין הטעמים דאם מת הלוה והיורש יודע שאביו היה חייב להעו"כ אבל אין עכו"ם יודע אם היורש יודע ליכא חילול השם דהא היורש משתמיט ואומר שאינו יודע דלטעם משום ח"ה מותר להפקיע אבל לטעם דכיון דיש עכו"ם יודע לא הוי כאבדה דמשמע דרק כגון אבדה מותר אבל כשאינו כאבדה הוי גזל ואסור ה"נ אף דעכו"ם א"י אם היורש של לוה יודע וליכא ח"ה מ"מ גזל הוה אם כן שפיר הבאתי דברי הר"ח א״ז דפליג על הרמ"א בסימן שמ"ח דלהרמ"א ליכא רק איסור משום חילול השם אבל להר"ח א"ז הוי גזל ועוד כ"מ בין הטעמים לפימ"ש מהרי"ו סימן קל"ח דהפקעת הלואתו שרי אע"ג דבמקום דאיכא חילול השם אסור דלמא איסור הוי אבל גזל לא הוי וטובא אשכחן בכה"ג דאסרו חכמים לכתחלה ואי עבד עבד כגון באבק רבית דאין מוציאין בדיינים והובא באב"מ לא"ע סימן כ"ח סק"ג ולפ"ז אין מבואר מהרמ"א דסימן רפ"ג דאם עכו"ם יודע מה דינו די"ל דרק לכתחלה אסור וכן מהרמ"א דסימן שמ"ח דכתב דאסור מפני ח"ה די"ל נמי כן ואינו יוצא בדיינים אבל בהר"ח א"ז דכתב דהוי גזל יוצא בדיינים ואפשר עוד נ"מ אם הניח הלוה יתומים קטנים דלאו בני מיעבד