תשורת ש"י שפג

לענין זה אם ירצו האופה או הבן כפר להסתלק זה מזה צריכין הודעה ג"ח מקודם אבל מה שנתוסף בשטר שני שיוכל הבן כפר להעמיד אחר וגם שלא ימכור האופה לאחר מנ"ל לשעבדם בתנאי שבראשון להצטרך הודעה ג"ח מקודם דהא אפשר על זה ההוספה לא נשתעבדו לההודעה ויד בעהש"ט הבא לכוף לחברו ע"ז עה"ת וזה פשוט ומ"מ דומה לזה בש"ך חו"מ סימן של"ג סקמ"ב אהא דכתב הריב"ש והרמ"א דש"צ שהשכיר עצמו לשנה בתנאי כו"כ ואח"כ השכיר עצמו לבני עיר זו ודאי על תנאי ראשון השכיר עצמו וכתב הש"ך דדוקא שהשכיר עצמו פעם ב' בסתם אבל אם גרעו או הוסיפו השכירות לא אמרינן דעל תנאי הראשון שכרוהו וכתב בפ"ת שם משו"ת חמדת שלמה דלפי דברי הש"ך היכא דגרעו או הוסיפו הוי קבלה חדשה ובטל התנאי הראשון ה"ה הגבלת הזמן שקבלו הש"ץ בקבלה ראשונה רק על ג"ש בטלה גם כן דלא אמרינן דגם עכשיו קבלוהו רק על ג"ש עיי"ש ואם כן ה"נ דנשתנה ענין השכירות בטל תנאי ראשון של הגבלת זמן ההודעה לפני הסילוק וההתחייבות בלא זמן תליא במחלוקת רשב"א ורא"ש אם לעולם משמע כדאיתא בחו"מ סי' סמ"ך ס"ג והממע"ה

ואף די"ל שאני כאן דסתמא ההתחייבות שלא ימכור האופה לאחר כל זמן שיעמוד הבן כפר והבא מכחו בהתקשרותם מ"מ הרי האופה יאמר א"כ אני חוזר מגוף התקשרות ואינו נותן לזה כלל למכור

עוד בלא"ה מה שהתחייב האופה שלא למכור לאחרים אפילו נתחייב בקנין אינו מועיל דזה הוה דבר שאין בו ממש ולא חל חיוב וקנין על זה כמ"ש בשו"ת מהר"ח א״ז סימן רנ"א ומל"מ הבאתים בערך ש"י עחו"מ סימן ר"ג וכ"כ בשו"ת ד"ח ח"ר תשובה ל"א במי שמכר בית לחברו אחורו ביתי ונכתב בשטר המכירה שלא יחזיק הלוקח שענק בבית הנמכר דלא מצינו חיוב על דבר שלא לעשות אך כתב שם דהיה מקום לומר שכגון הא דעושה אדם חנות בצד חנותו של חברו ולא יוכל למחות בו כיון דלר"ה אסור נהי דאנן קי"ל דא"י למחות עכ"פ באם נתחייב שלא לעשות אסור לו לעשות וכעין שמבואר במרדכי פרק הגוזל נהי דגרמא בנזקין פטור מ"מ אם חייב עצמו חייב עיי"ש ולדעתי אינו דומה להמרדכי דשא"ה דגרמא לכתחלה אסור רק בדיעבד פטור מלשלם וגם זה רק אין מוציאין ממנו בדינא ועכ"פ חייב לצי"ש לכן אם חייב עצמו לשלם מהני משום דכה"ג גם בדיבור גמר ומקנה או דהוה בפיך זו צדקה כיון דאסור לעשות כן ומצוה לשלם וכעין דאיתא בפ"ק דנדרים דף ח' האומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר או דתק"ח הוא כיון דאסור לעשות כן וגם אלו היה מתחייב בקנין היה חייב לכן גם בלא קנין חייב כאלו קנו מידו דגמר ומקנה ומצינו הרבה דברים הנקנין באמירה דהוי כקנין אבל זה דלהעמיד חנותו בצד חנותו של חברו דקי"ל דלכתחלה מותר וגם קנין שלא להעמיד לא מהני מנ"ל שיועיל החיוב בזה וגם הד"ח לא הביא ראיה לדמיונו ואם כן ה"כ א"א למחות בהאופה

הן ק"ל על הד"ח דהא כתב הריב"ש סימן ר"פ באם קבל טובה מחברו וע"ז נשבע לו שלא יעשה איזה דבר אף אם התירו לו השבועה עדיין נשאר בחיוב על הדבר ההוא ואף אם הוא דבר דלא שייך בו קנין הוי כמו שכיר שהרי אם יתרו נתן בתו למשה בתנאי שלא יצא משם ושישבע לו על זה אף אם הותר מן השבועה שלא מדעת יתרו עדיין הוא מחויב לקיים תנאו כיון שקבל טובה ממנו בעד זה עכ"ל ויש להקשות על הריב"ש דהרי מבואר בפרק השוכר את הפועל דף ס"ג ע"א גבי אתנן דבלא משיכה אינה קונה והא האתלן שכירות ביאה הוא וצ"ל כמ"ש הג"א בפרק הזהב היכא דא"א במשיכה קונה במעות וה"נ השכירות בעד הטובה הוי כקבלת מעות כמ"ש ר"ן ורא"ש בע"ז שם לכן באתנן דאפשר במשיכה אין מעות קונת אבל בענין דלית בו משיכה קונה בקבלת טובה או כיון דקבלת טובה הוי כמעות עכ"פ יש חיוב מש"פ או עכ"פ מחויב על פי שומא לשלם כמה שוה אותו חיוב ועכ"פ מבואר בריב"ש דמחויב מחמת שכירות שלא לעשות א"כ בנידון הד"ח דמכר לו קרקע נהי דשילם לו דמי הקרקע מ"מ לא מכר לו רק על אופן זה שלא יחזיק הלוקח שענק וזה שוה הרבה למוכר יחויב הלוקח מחמת שקבל טובה מן המוכר הקרקע שמכר לו אך המל"מ פ"ו מהלכות שבועות סוף הלכה זיי"ן ראה דברי הריב"ש וחולק עליו כיון דלית בו קנין לא חל החיוב כלל ואם כן י"ל קי"ל כהמל"מ וא"ש דברי הד"ח אלא דה"ל להזכיר כל זה ואם כן בנ"ד נמי י"ל האופה דהחיוב בטל לגמרי ובחת"ס חיו"ד סימן ט' כתב דמחויבין ב"ד לכופו לקיים תנאו משום לא תעשוק שכר והסכים עמו בשו"ת חס"ל חיו"ד סס"ט ולא אחד בהם שיזכיר דברי הריב"ש והמל"מ ואף דיש בו ספק איסור לאו דלא תעשוק מ"מ כיון שיש בו צד ממון הוי לקולא דהממע"ה כמ"ש מהרא"ש והובא בש"ך יו"ד ס"ס קע"ז ועיי"ש פ"ת וגם השואל להריב"ש דעתו כהמל"מ וכמבואר שם בהשאלה וגם במל"מ והיה חכם גדול וכדאיתא בריב"ש שם ר"ס ער"ה והריב"ש קרא לו מר

וק"ל על הריב"ש שכתב אף אם הותר למשה השבועה שנשבע ליתרו עדיין מחויב לקיים התנאי מחמת שקבל טובה ממנו דאם כן מה הוכיח הש"ס בנדרים פר"א דף ס"ה דהמודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו מדאמר הקב"ה למשה במדין לך שוב מצרימה ש"מ דעד שבא למדין להתיר נדרו בפני יתרו לא היה רשאי לילך למצרים ומי כתיב דאמר לו לך והתר נדרך במדין שמא הנדר יש לו התרה גם שלא בפניו אלא כיון דמ"מ מחויב מכח שכירות שלא לצאת בלתי רצון יתרו הוצרך ללכת למדין ליטול רשות וא"ל דהש"ס נמי יליף מהתם רק דמחויב מכח תנאי שכירות וממילא מה"ט אין להתיר שלא מלפניו כיון שרוצה לעשות שלא מרצון חברו דאסור מכח החיוב דזה אינו דהא הר"ן ורא"ש הביאו על גמרא זאת הירושלמי דהטעם דאין מתירין שלא בפניו משום חשד ומשום שיתבייש והלא אין זה הטעם אלא משום החיוב אע"כ דחיוב ליכא

גם הריטב"א ע"כ לא ס"ל הא דהריב"ש דהא כתב דלא בעינן דעתו רק בפניו וראיה מדא"ל קוב"ה למשה לך שוב מצרימה במדין נדרת לך והתר נדרך במדין דאלמא כי הוה במדין משתרי בע"כ דאי מדעתיה למה ליה התרה הרי יתרו יכול להתיר נדרו שלא עפ"י חכם כדאיתא לעיל וליכא למימר דמשה לא הוצרך להתרה דהא מהתם מוכח תלמודא לעיל דפותחין בנולד אליבא דר"א ולרבנן אמרי דלאו נולד הוי אלא ודאי ש"מ דלא בעינן דעתו ורצונו וכן דעת רבותינו וגדוליהם ז"ל דלא בעינן דעתו אלא בפניו עכ"ל ואם איתא דגם כשהותר נדרו מחויב מכח שכירות א"כ צריך רצון יתרו למחול לו וא"כ התרה למה צריך

ולכאורה י"ל דלאו משום דאין חיוב חל על דבר