תשורת ש"י שפא

בחנם מוכח מלשון הרא"ש דליתא דא"כ הוי ליה לרא"ש למימר טעם זה דנ"מ אם שכנגדו מוחזק

ועוד ראיה ממ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכות סנהדרין דין ה' ובש"ע חו"מ סכ"ב ס"ג דעי שלא היה חייב שבועה ואמר אני אשבע אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו והטור כתב שם אני אשבע שבועה חמורה וקשה כיון שלא היה חייב שבועה א"כ איך מניחין אותו לישבע דיש בה הזכרת ש״ש בחנם ואף דקנו מידו הא מקח שנעשה באיסור אף שנעשה בקנין אינו קיים רק באופן ההיתר כדאיתא בחו"מ סימן ר"ח ונראה דלזה נתכוין הטור שהוסיף על לשון הרמב"ם שלא כתב חמורה אלא הטור קמ"ל אף דקיבל עליו לישבע בשם דשבועה בשם חמיר לענין קרבן ועכ"פ מוכח דלא ככנה"ג אלא כיון דהדבר נוגע בין אדם לחברו אינו שבועת חנם אפילו לא היה חייב שבועה מכ"ש אם מחייבין ליה שבועה להסתלק מן הספק דכתב הפנ"י בפ"ק דברכות דף י"ב דלא הוה ברכה לבטלה כיון שרוצה להסתלק מן הספק ואשכחן טובא שחכמים עצמן תקנו כמה ברכות על הספק ולא הוה ברכה לבטלה עכ"ל

ואפשר דמה דהטור כתב שבועה חמורה וברמב"ם לא כתב חמורה משום דכל שבועה בב"ד אפילו היסת הוא בשם וא"כ המקבל עליו שבועה בב"ד סתמא כשבועת ב"ד בשם אבל הטור דהביא בסימן פ"ז מ"ש רש"י דהשתא לא משביעין בשם א"כ המקבל עליו לישבע סתמא אינו בשם לכן קמ"ל אפילו פירש לישבע שבועה חמורה דחמיר לענין קרבן וליש פוסקים גם לענין מלקות דאינה רק שבועה בשם כמ"ש הש"ך ביו"ד ר"ס רל"ז מ"מ אם קיבל עליו בקנין א"י לחזור בו

ונ"ל אם בעל הס"ת אמר להם שנותן להם הס"ת או בלשון שמדבר איך גוב דאס ס"ת כיון שלא אמר בפירוש במתנה ויש לפרשו בשני אופנים שנותן לקרות בו עד שירצה או שנותן במתנה ומת ותובעים יורשיו הס"ת ואין יכולים לומר בברי מה היה כונת מורישם מ"מ מוציאים הס"ת כיון דיש לפרש על שני אופנים יד המקבלים עה"ת כמ"ש נמ"י פא"נ אהא דרב עילש גברא רבה דאם הלשון מספיק לפרשו בלא תוספת דברים מפרשינן ליה לתועלת המחויב וא"ל דוקא התם דהמחויב מוחזק דהא בשו"ת רשב"א שהביא ב"י באה"ע סי' צ"ג דכל מקבל מתנה או לוקח ידו עה"ת הן בלשון שטר הן בלשון בע"פ ואפילו מוחזק

ואין לדחות זה ממ"ש נה"מ סימן סמ"ך סק"ח דבנדר והקדש מפרשינן לחומרא לנותן זה אינו דהתם דודאי נדר או הקדיש רק הספק בלשונו בפחות ויותר משא"כ כאן דאם לא נתן במתנה לא הקדיש כלום דהס"ת קדוש ועומד לקרות בו רק כשנתנו לרבים במתנה הקצהו למצוותו שלא יוכל למוכרו כמ"ש מהרי"ט הנ"ל וע"ז אנו דנין אם הקדיש כלל ובזה מיושב שלא יהיו דברי נה"מ סתראי ממ"ש בדיני תפיסה סק"ב עיי"ש

ועוד בשו"ת ד"ח חחו"מ סימן ל"ה בח"א הוכיח דלא כנה"מ אלא גם בנדר והקדש מפרשינן דברי הנודר או המקדיש בפחות שבלשונו רק אם הספק אם הקדיש רק לזמן או לעולם כיון שכבר חל עליו איסור חפצא אינו יוצא בכדי כשלא התנה בפירוש עיי"ש וא"כ כאן אם לא נתנו במתנה לחלוטין רק השאילו עד זמן שירצה הרי לא הוסיף איסור חפצא דבלא"ה קדוש ועומד

וא"ל נימא ספק איסורא לחומרא דליתא כיון דיש חזקת מרה קמא הוי לקולא וא"ל ממ"ש הנמ"י גבי שכ"מ שהקדיש דהספק אם עמד חוזר דמשום דטוען ברי הוי לקולא דשאני התם כיון דכבר הקדיש רק ספק אם יכול לחזור וכמבואר כן בשו"ת רשב"א ס"ס תרנ"ו והובא בש"ך יו"ד סימן רנ"ט סקי"ד דגם לדעת המחמירין בשכ"מ שהקדיש מ"מ בשאר ספק הקדש אם חל כלל מעיקרא ההקדש הוי לקולא אפילו אין החפץ ברשות היורשים עיי"ש

ועוד מסתימת כל הפוסקים דפסקו לקולא בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו דאפילו אינו טוען ברי הוה לקולא וכמו שכתב בספר מאזניים למשפט בסי' ד' ס"ג בדיני תפיסה בראיות ומשום חמ"ק כמו שכתבתי ולפימ"ש רמ"א בהג"ה לחו"מ סימן ע"ה סי"ז ה"נ אם יש רגל"ד שנתן הס"ת במתנה צריכין לישבע שלא שמעו מאביהם שנתן הס"ת במתנה ומה שכתבתי לעיל דהאב צריך לכלול בשבועתו שלא נתן במתנה משום דשמא יודע בעצמו שנתכוין בשעת אמירתו לגבאי שנותן במתנה דלא הוה דברים שבלב כיון דיש לפרש אמירתו כן וגם בית מאיר ביו"ד סימן רנ"ט ס"ה מוכיח דאף דספק נדרים להחמיר מ"מ ספק ממון להוציא אין כח ביד הקדש להוציא מספק עיי"ש וכבר כתבתי דכאן אף דהס"ת ביד החבורה מ"מ כיון דבפירוש אמר כשנתן לידם דרק משאיל להם הוי תפיסה של"ב ובחזקת בעליה הוא וכ"ש ס"ת דמתחלתו עומד לקרות בו בציבור ושיהיה תמיד עומד בביהכנ"ס עד יום פקוד אותו הבעלים דלא שייך חזקה כמ"ש מהרי"ק שורש עין

והנה בא"ח סימן קנ"ג כתב י"א בכלי הקודש של כסף שמביאים לביהכנ"ס אין היורשים יכולים להוציאם מהקהל ובס"כ שם כתב בס"ת אין הצבור יכולים להחזיק בהם ושני הדינים ממהרי"ק ולכאורה סותרין זא"ז וכתב בשו"ת הרי בשמים סימן קמ"ה ליישב לפימ"ש ת"ח בסנהדרין דף כ"א דאם כתב לו ס"ת ונתנו לציבור אבד המ"ע דכתבו לכם לכן אמרינן דודאי לא נתנו לצבור לחלוטין עיי"ש אך האחרונים חלקו על הת"ח ושאג"א כתב דבזה"ז אפילו מ"ע ליכא כשכתב לו ס"ת כיון דלא בקיאין בחסרות ויתרות והובאו באחרונים סימן ר"ע

ולעד"נ לפימ"ש בד"ח ח"א סימן ל"ה בחחו"מ עמ"ש בהגמ"ר בשבועות פ"ד וז"ל פ"ק דנדרים קאמר תלמודא נדר דלית ליה קיצותא מכאן משמע דהנודר סתם ולא קאמר זמן אסור לעולם וא"ת מ"ש מנזירות דסתם ל"י י"ל דנזיר איתסר מן חפצא הלכך סברא הוא שלא נתחייב אלא הפחות שיוכל אבל נדרים אסר חפצא עליו והסבירו הד"ח עפימ"ש הר"ן בחידושיו פ"ק דנדרים דף ד' דלשון נדר כולל נדרי הקדש ונדרי איסור וכיון דהקדש קדשה עולמות נדרי איסור נמי כן דמקשינן נדרים להדדי וה"נ דנזירות אוסר על נפשו ומחייב נפשו באיסור מסתמא אין לחייבו רק בפחות שבלשונות אבל נדר דהוא איסור חפצא הוי כקרבן וכיון שנאסר החפץ לא נפקע רק אם פירש בפירוש דלא נדר רק לזמן ול"ש כאן הסברא דיד בעהש"ט עה"ת דהא החיוב אינו כלל עליו רק החפץ נאסר עייש"ה לכן ה"נ כלי כסף דמניחין על ס"ת דבלא"ה היו חולין ועתה שהניחן על ס"ת הוקדשו כמ"ש מהרי"ק שם בשרש קס"א א"כ הוי איסור חפצא לכן הוקשו לקרבן דסתם הוי לעולם משא"כ ס"ת דקדוש ועומד מתחלתו רק כשנתנו לצבור יש בו משום בפיך זו צדקה והרי האומר סלע