תשורת ש"י שעד

להעיד שקר ואפשר דשא"ה דסברא פשוטה הוא דמפני הפסד ממון שלו אסור להעיד להפסיד לאחר כדאיתא בפ' בן סורר ומורה דף ע"ד סברא היא ופרש"י שלא תדחה נפש חברו דאיכא תרתי אבוד נשמה ועבירה מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור וה"נ באונס מחמת ממון להפסיד לחברו משא"כ הא ליטול ממון לומר דעתו שמסכים על זה דפשתה הצרעת בכמה מקומות ולא חשב אדם דאסור וכה"ג כתב בשו"ת ר' עק"א סי' צ"ו דהשחתה בתער דנתפשט בעוה"ר אצל הרבה ופשתה המספחת בזמנינו גם לאותם הנזהרים בשאר דברים נדמה להם דאינו איסור ואינו נפסל אף דלא התנצל עצמו כן לפני הב"ד את"ד והובא בפ"ת לחו"מ סל"ד סק"י

אך לכאורה ל"ל הכי דהא בכתובות שם דאר"מ אפילו אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות א"נ ואר"ח משום דס"ל לר"מ עדים שאמרו להם חותמו שקר ולא תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר ופרש"י הלכך כי אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות א"נ דאאמע"ר עיי"ש וזה ודאי אינו סברא פשוטה והרי קמן דרבנן ס"ל דיחתמו ואל יהרגו א"כ גם לר"מ ודאי יכולין אנו לתלות דלא ידעו דאסור ומ"מ אמרינן אאמע"ר וא"נ ומוכח ע"כ דלא חזי לאצטרופי לומר דע"י ע"א הוי רגל"ד ויכול למשוי נפשיה רשעא ומ"מ לא מפסיל דתלינן דטעי וס"ל דמותר

אמנם יש לסתור ראיה זו ואדרבה יש ראיה להיפך דהא רבא אקשי לר"ח השתא אלו אתו לקמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו ולא תתקטלון דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז וג"ע ושפ"ד בלבד השתא דחתמו אמרינן להו אמאי חתמותו ונתקשו הראשונים מה פריך רבא הא ר"ח קאמר דר"מ ס"ל באמת דיהרגו ואל יחתמו ומה פריך לו רבא מדידן דס"ל כרבנן אבל לפימ"ש א"ש דה"ק רבא כיון דלרבנן ופסקינן כוותייהו יחתמו ואל יהרגו א"א לומר דלר"מ הוי דבר פשוט וידוע לכל דאסור דהרי קמן דרבנן לא ס"ל הכי באמת ממילא הל"ל דנאמנין דא"א לנו לומר להם אמאי חתמותו ורשעים אתם ואאמע"ר אך בשו"ת רמ"א ספ"ו דף מ"ז כתב דגם כשיש עד אחד והודאות עצמו אאמע"ר

וחזי לאצטרופי עוד דעת ארעא דרבנן באות א' סקי"ז דהיכא די"ל דטעה דמותר נאמן ולא אמרינן אאמע"ר

ובשו"ת ד"ח ח"ב בחאה"ע סימן כ"ב כתב דמבואר בר"ן וראב"ן דאפילו ע"א פסול ובע"ד מודה דעשה איסור דנאמן ועיי"ש בסימן כ"ז הגם דלדינא הדברים צ"ע מ"מ בחצופה כי האי ראוי לסמוך עליו עכ"ל ועיין ריטב"א פ"ב דיבמות דף כ"ד ע"ב בד"ה ועוד הקשו עליו שכתב דלא עדיפא דבר מכוער מעד אחד דזנות ממש שנאמן באיסורין דעלמא עיי"ש והרי דבר מכוער דביבמות שם דרוכל יוצא דהוי רגל"ד דזינתה ואמר הריטב"א דה"נ עד אחד הרי דע"י עד אחד הוי כמו רגל"ד

תקעה

שאלה נפל שרפה ב"מ בהרבה בתים ובעה"ב אחד לא היה שם ובחור אחד שהיה שם באכסניא והיה כליו שם וכשראה שאין מצילים נכנס הוא והציל כלי כסף של בעה"ב ושלו נשרף שלא היה פנאי להציל גם כליו ותבע בעד כליו מבעה"ב כי חשב דודאי בעה"ב ישלם לו דכלי כסף של בעה"ב שוים הרבה יותר ובעה"ב אינו רוצה לשלם לו וגם טוען שאינו מאמינו להבחור כמה הפסיד

הנה זה מבואר בחו"מ סימן רס"ד ס"ג בהג"ה בשטף הנהר חמורו וחמור חברו והציל חמור חברו ושלו נטבע דאם אין הבעלים שם צריך לשלם לו דמי חמורו שנטבע וכתב הסמ"ע שם סק"ז דמסתמא ניחא לחברו בזה

והנה בפרק האשה שנפלו דף ע"ט ע"ב תנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו נשבע כמה הוציא ויטול וכתבו שם הר"ן ומרדכי דמזה למד ר"ח דכל דהאי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע ונוטל ובלבד שהוציא ברשות והנה הא ברשות לאו דוקא שהבעלים נתנו לו רשות דהא המוציא על נכסי אשתו סתמא תנן אפילו לא נטל רשות מאשתו אלא משום דהוה ברשות חכמים וה"נ הוה ברשות חכמים ליטול על השבת אבדה שכר וכשאין בעה"ב יטול כל הפסדו ועוד הא כתב הסמ"ע בסימן צ"א סקט"ז אהא דאיתא שם דה"ה בכל מילי דהאי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע דהא דבסימן י"ד ס"ה בסרבן שהוציאו עליו הוצאות צריך לברר כמה הוציא ואינו נאמן בשבועה שא"ה דהוציא בע"כ של הסרבן משא"כ הכא דהוציא לטובתו הרי דלאו דוקא אם הרשהו הבעלים להוציא רק כשהוציא לטובתו נוטל בשבועה וגם לפימ"ש הש"ך שם דשאני הכא שהיה ברשות חברו ג"כ בנ"ד כיון דהטעם דניחא לבעלים כמו ברשות חברו דודאי ניחא לו שיטול בשבועה דאל"כ לא יציל ויהא לו היזק יותר דאטו בשופטני שיציל של חברו ויפסיד שלו כשאין לו עדים

ומה"ט אפילו אם אין הבעלים מאמינין לו אם הפסיד המציל שלו מחמת שהציל של הבעלים מ"מ ע"י שמאמינו שהציל הוא שלו או יש למציל עדים ע"ז נוטל מה שישבע שהפסיד שלו מחמת הצלתו של הבעלים וכ"כ בשע"מ שם סק"ה ולא כמ"ש בשו"ת נ"ש סימן ס"ז דהא דנשבע כמה הוציא ונוטל היינו דוקא כשידוע שהוציא אלא א"י כמה ואפשר גם הנ"ש מודה אם ידוע דהועיל לו אף דאין ידוע אם הוציא כלום

תקעו

שאלה רב שח"ל ולכ"י ונשארו לו בנים רבנים במק"א ואינם רוצים לזוז ממקומם וחתן הרב דר במקום הרב והקהל אין מרוצים לקבלו לרב

הנה כבר הארכתי בתשובה סימן תקע"ד דגם אם רק מחלוקת בין הקהל על הבן אינו יורש זכות אביו עיי"ש ואם רוב הקהל מרוצים בו יש לו זכות בלא ירושה אך צ"ל רובם מתוך כולם דהיינו שהיה אסיפת כל הקהל וכמ"ש בת"ח בע"ז דף זיי"ן ושאר פוסקים ומהרי"ט ואפילו יהא רק ספ"ד הקהל מוחזקים ורשד"ם חא"ח סל"ז וכ"כ הצ"צ דרוב מנין ורוב בנין שקולים

וכ"ז לענין בן הרב אבל לענין חתנו הנה בשו"ת שבסוף שו"ת רמ"א כתב דהא דאחז"ל כשפוסקין גדולה לאדם גם חתנו כבנו ולדידי צ"ע כיון דמה דהבן יורש חידוש הוא דהא קי"ל הנותן עסקא לחברו ומת המקבל או השותף אין הבן יורש כדאיתא בחו"מ סימן קע"ו סעי"ט ואותן טעמים דהתם שייכים כולם גם בזה וא"כ אין לך בו אלא חידושו והבו דלא לוסיף לומר כן גם על חתנו דהרי אינו יורש נחלת חמיו וראיות אותו תשובה מירושלמי מהא דלא