תשורת ש"י לז

מלחלח כמ"ש תוספת בנדה דף ס"ז וה"נ לא גרע בוחלת מלפלוף כמ"ש הרא"ש במקוואות סכ"ז וא"כ מדינא היה לנו לפסוק כרוב הפוסקים דלית הלכתא נמי בהא דשמואל דכוחלת חוץ לעין לרפואה אלא דהס״ע חשש לחומרא אבל בית הסתרים קיל טובא לענין כמה ספקות כדאיתא בסימן קצ"ח סכ"ה וכ"ו ובסימן קצ"ט סי"ב ויש טעם לחלק לפי דעת הריטב"א דהא דצריך ראוי לביאת מים בבית הסתרים רק דרבנן והובא בסד"ט קצ"ח ס"ק כ"ג ואם כן נהי דהחמיר הש"ע לענין מיעוט המקפיד בחד דרבנן מנלן להוסיף חומרא בתרי דרבנן וגם למאן דס"ל דבית הסתרים צריך מה"ת ראוי לביאת מים מ"מ לענין מיעוט המקפיד קיל דנהי דאחמרו רבנן במקום דצריך ביאת מים ממש לא אחמרו במקום דתורה הקילה ולא הצריכה רק ראוי לביאת מים כמ"ש סד"ט סוף ס"ק כ"ג ומצאתי בשו"ת רע"ק איגר לה"ה סימן סמך כתב כן לענין טבעת ברחם להקל מה"ט עיי"ש ובעיקרי דינים סימן כ"ב ס"ז כתוב גם כן להתיר באשה שנתנה אספלנית באותו מקום משום רפואה דאם אינה מסירה בשעת תשמיש אינו חוצץ וכן בטבעת ומטעם דלא מבעיא דלא הוי מיעוט המקפדת דאדרבה מקפדת שלא להסירה ובשואל ומשיב הראשון ח"ג סימן כ"ז כתב להיפך והבינת אדם דאם השן תותבת לנוי חוצץ ואם לרפואה אינו חוצץ ואף דראייתו שם מדברי ר"ש שבסוף מקואות דלפיכך בשל מתכות אינו חוצץ משים דסכנה להסיר הקוץ יש לדחות חדא דהתם סכנה ועוד דרבנן ס"ל דגם במתכות חוצץ ועיין בשו"ת רע"ק הנז"ל מ"מ י"ל בבית הסתרים מודו כ"ע וכמ"ש גם נראה דסיתום נקב השן עדיף דבשלמא כחול שחוץ לעין שכוחלת לרפואה חוצץ דעומד מלמעלה ולא חשוב מחובר ובקל תוכל להסיר משא"כ הגיפס שתוך נקב השן מחובר היטב עד שכמעט א"א להסיר זה לא הוי חציצה וכמבואר בפרק לולב הגזול דף ל"ז כיון דחבריה כגופיה דמי ועוד בשלמא כוחלת לרפואה וכן קוץ התחוב אינה מבטלן להשאר שם לעולם רק לפי שעה עד שתתרפא משא"כ בסיתום נקב השן דמבטלתו לעולם כיון דסותמת על דעת שלא להסיר ובפרק הוציאו לו דף נ"ח אמר כיון דמצי לבטל י"ל דלא הוי חציצה הגם דאמר שם רק דרך דחוי שלא יפשט הבעיא מ"מ אם מבטל לחלוטין ודאי לא חייץ דאל"כ איך יעלה על הדעת די"ל כיון דמצי לבטל לא חייץ ובר"פ כסוי הדם אמר ליתב ולכבטלו קמוסיף אבנין לא ליבטליה הוי חציצה מבואר דכשמבטלו שישאר שם לא הוי חציצה ונ"ד עדיף מטבעת ברחם דאינה מבטלת להשאר שם לעולם דעכ"פ בלדתה צריכה להסיר ומ"מ התירו האחרונים

בשו"ת מים חיים חחו"מ ס"ה כתב אם אמר איך גיב דיר איין אדרוף כלשון הסוחרים הנהוג בעתים הללו יראה לפע"ד לפי הידוע שעתה נהגו כל הסוחרים ליתן אדרוף ואין כונתם לקנות באדרוף כלל אם כן לא הוי כערבוני יקון המבואר בסימן ק"צ ס"י דקנה נגד מעוהיו דאיכא אומדנא דמוכח דלא רצה כלל לקנות באדרוף רק שיהא אדרוף מחול לו במתנה אם יחזור והובא בפ"ת לחו"מ סימן ר"ז סי"א ולע"ד אדרבה איכא אומדנא להיפך דודאי לא יקשר עצמו שאם יחזור יהא ערבונו מחול והמוכר יוכל לחזור בלא כלום תדע דתוס' פא"נ דף ס"ו בסד"ה ומניומי כתבו הא דל"ק מוכר הערבון אע"ג דתפיס ליה היינו משום דלא קני לוקח כפלים דאיהו לא תפיס עכ"ל וקשה מה בכך זה תפיס וזה לא תפיס אע"כ דאנן סהדי דלא נתחייב לוקח שיהא ערבונו מחול כשיחזור בו אלא אם גם כשמוכר יחזור יחויב מן הדין לכפול הערבון ואם אמרינן אומדנא זאת לבטל מה שפירש לוקח בפיו להתוס' עכ"פ להרמב"ם נימא כשלא פירש לוקח כלל וגם מוכר לא קבל עליו כלל לכפול הערבון דודאי גם לוקח לא קבל עליו חיוב זה וחילוק זה תמצא בשי"ת רשב"א שבב"י תו"מ סימן קע"א סל"ג וכ"ש כאן דאצ"ל רק שלא יהא אומדנא שנתחייב שיהא מחול ערבונו ועוד ידוע דנותנין אדרוף כדי לעשות קנין כסף או לתחלת פרעון ופעמים נותנין רק פרוטה גם המנהג דבין לוקח בין מוכר חוזר פוסקין מש"פ ולדברי מ"ח למה כיון שלא נותן לקנות כלל ועיין מ"ש בסימן רכ"ו ועיין טו"ז חו"מ סימן ק"צ ס"ב

עא

מה ששאל באחד שנדר שלא לאכול בביתו מאווזות פטומות רק השומן שיש לו מכבר וגם חוץ לביתו יאכל אם י"ל התרה בג' דמ"ש מג"א בסימן תקנ"א סק"ז י"ל רק בקהל שנהגו לא ביחיד וראיה ממ"ש ביו"ד סימן רי"ד בקיבל עליו שלא לאכול בשר מר"ח אב י"ל התרה הנה ברשד"ם חיו"ד סימן מ"ם מוכח דאין לחלק חדא דפתח דבריו דאפילו לדברי האומרים מי שנהג איסור בדבר המותר והיה יודע שהוא מותר שנשאל ע"י פתח וחרטה היינו בדבר שמה"ד מותר לכ"ע ועוד שכתב דדי לנו מחלוקת שבין הרשב"א והרא"ש דלרשב"א כשידע שמותר אין לו התרה אבל בדבר שיש בו מחלוקת בין החכמים וכ' והרי דעת הרשב"א מבואר בטא"ח סוף הלכות יוה"כ ובב"י יו"ד סימן רי"ד דמיירי ביחיד ועלה כתב רשד"ם דדי לנו להקל כנגד הרשב"א בדבר מעלתו דלכ"ע מותר

וראיות איני מכיר דמג"א מיירי במה שיש פוסקים לאיסור מדינא אזי י"ל דקיבל עליו דעת האוסר משא"כ הך דיו"ד שלא לאכול בשר מר"ח אב דמדינא דש"ס לכ"ע מיתר כדאיתא בסוף תענית והנוהגים שלא לאכול יצא להם מהיש גורסין בירושלמי פרק מקום שנהגו הני דנהיגי דלא למיכל בשרא ולמשתי חמרא מדעייל אב מנהגא הרי לכ"ע מדינא מותר רק אמר דמי שנהיג הוי מנהג נכון. אך בנ"ד מיד בקראי שאלתו עלה בלבי דכיון דלא נדר רק שלא לאכול בביתו ובחוץ יעמוד בהיתר הרי לא קיבל עליו דעת האוסר ואח"ז ראיתי שמעלתו גם כן כ"כ ויש לסמוך על זה מפרט דרשד"ם שם כתב שאינו נראה כן מדברי הר"ן פרק מקום שנהגו לחלק בין נהוג בדבר המותר לכ"ע ובין דבר שיש בו מחלוקת

עב מה ששאל על ביאור דברי טו"ז ביו"ד סימן ק״ץ סק"ב דכתב בכתם ל״ל ס"ס שמא מעלמא ואת"ל ממנה שמא מצדדים דרוב דמים שממנה מהמקור והך דסימן קפ"ז ס"ה הוי ס"ס כיון דיש לה מכה י"ל שמא מהצדדים ושמא ממכה שבמקור