תשורת ש"י שסו

דמב"מ בטל ברוב והקשה ישיע"ק עדיין קשה לר"י דמב"מ לא בטל והוכיח מזה דנטבנ"ט אפילו של איסור מותר מה"ת וכתבתי דטעמו של ר"י דלא חשיב איסור בהיתר מבא"מ כרבנן משום דגם איסור אינו איסור חפצא משא"כ חטאת הוא איסור חפצא ומודה ר"י דהוי מבא"מ ובטל ברוב עיי"ש ושאל השואל מה אענה לסוגיא ערוכה ביבמות דף פ"ב דחטאת טהורה בחולין לא בטיל משום דס"ל להאי תנא דגם רבנן מודו לר"י דמב"מ ל"ב באיסור דאורייתא לכן חטאת בחולין לא בטיל כמו שפרש"י ותוספת שם

והשבתי דמודה האי תנא דמה"ת מב"מ בטל ברוב כרבנן דפליגי על ר"י כיון דזה איסור וזה היתר חשובין א"מ ול"ד לדם הפר ושעיר אך כיון דדומין בעצם נראין כמב"מ אחמרו רבנן באיסור דאורייתא וכיון שאינו רק חומרא דרבנן לא גזרו באיסור דרבנן דהוי גזלג"ז תדע דהא איתא בפכ"ש דף למ"ד ע"ב כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וע"כ משום דהכא הוי גזרה לגזרה וכן מוכח מפרש"י ביבמות שם בד"ה טהורות בטהורות עדיפא ליה וניחא ליה לתנא למיתני טהורות בעהורות דשייך בהו ביטולא טפי כדפרישית לעיל ואפ"ה אזלינן לחומרא הואיל ואיסור דאורייתא ולא כתב רש"י לא בטיל רק ואזלינן לחומרא לומר דמד"ת בטיל רק אנן מדרבנן אזלינן לחומרא והוכרח רש"י לזה דס"ל דאם מד"ת לא בטיל ל"ש איסור קל ל"ש איסור חמור דמה שהביא רש"י לעיל מהא דב"ש ס"ל דתרומה טמאה לא מבטל היינו משום דחמיר אחמרו רבנן דלא ליבטל לכן כאן דאמר דקמ"ל רבותא דגם טהורות בטהורות לא בטיל ע"כ משום דמה דלא בטיל הוא רק חומרא מדרבנן וה"א דלא אחמרו באיסור קל אבל לעיל לא הוצרך רש"י לפרש כן אהא דטהורה בטהורה עדיפא ליה דכבר פירש רש"י שם דחטאת בחולין לא בטיל משום דהפסד מועט הוא וזה פשוט דבדאורייתא אין חילוק בין הפסד מרובה או מועט וגם לרבא דמחלק שם בין איסור כרת ללאו דבכרת מב"מ ל"ב גם כן רק מדרבנן ולא החמירו רק באיסור כרת וכמ"ש בישרש יעקב וגם הא דרבנן מודו לר"י בדשל"מ מב"מ ל"ב כתב הר"ן בנדרים דף כ"ב דנטו חכמים להחמיר משום דישל"מ דמי קצת למב"מ לכן ה"נ האי תנא ס"ל אף דמצד שזה איסור וזה היתר חשיבי מבא"מ מ"מ כיון דבעצם דמי להדדי אחמרו רבנן באיסור דאורייתא דלא ליבטל ולכן כתבו תוס' שפיר בחולין דף קי"ב כיון דהוי מב"מ דבטיל ברוב מן התורה גם לר"י דל"ד לדם פר ודם שעיר כיון דחטאת איסור חפצא ושלמים היתר אף דמדרבנן לא בטיל לא גזרו בכלי

תקסז

ראובן מת חותנו והניח עזבון ובנים ותבע ראובן מהם שחותנו פסק לו בשעת השידוך נדן ומזונות ולא פרע לו ועתה תובע מהיורשים והספק אם מחויבים היורשים לשלם ואם יטול ראובן בשבועה שלא נפרע כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים או ישבעו היתומים שא"י אם פרע לו אביהם ולא ציווה להם אביהם לפרוע

הנה כבר כתבתי בכמה תשובות אף דכתב בתנאים פ' התחייב ליתן כו"כ מ"מ פטור מדינא והבאתי דברי בר"א בתחו"מ ס"ס כ"ט ודברי ב"ש בסי' ס"ד בחאה"ע כמו שכתבתי בסי' תקנ"א

אך מ"מ משום נדר יש לחייבו כיון דהזוג עניים בשעת השידוך כמ"ש מהרי"ל והובא בב"ש סי' נ"א ס"ק י"א אך מבואר ברמ"א חו"מ ס"ס רנ"ב נודר ומת פטורים היורשים

והנה בקצו"ח סימן רנ"ב כתב באחד שנדר ליתן סך ממון לעניים ואח"כ בחליו ציוה ליתן הסך שנדר דהיורשים פטורין דמשום שנדר פטורים היורשים ואם מכח מתנת שכ"מ מ"מ פטורין דדמי למ"ש התוס' בב"ב דף קע"ה באמר מנה לפלוני בידי ואמר תנו דאינו גובה למ"ד דמע"פ א"ג מהיורשין דלא הוי מתנת שכ"מ כיון דציוה להם ליתן מחמת חובו אינו אלא מלוה כבתחלה. וה"נ לא ציוה ליתן רק מחמת הנדר ונה"מ כתב דל"ד דשם עכ"פ מצוה לפרוע חוב אביהם רק שאין כופין אותם וי"ל שצוואתו היה שיתנו משום מצוה שעליהם וממילא אין כופין אותן אבל בנודר ומת אין שום מצוה על היורשים וכיון שהוא ציוה תנו ע"כ במתנת שכ"מ ציוה ליתן עכ"ל אמנם בשו"ת רמ"א סימן מ"ח שאלה ג' כתב בפשיטות דנודר ומת דפטורין היורשים היינו מדינא ואין כופין אותם ומ"מ מצוה עליהם לפרוע מירושתם כמו בע"ח שמת מדינא דגמרא דאין גובין ממטלטלין שהניח מ"מ מצוה על היורשים לפרוע עיי"ש וזה היה בהעלם עין מן הנה"מ ואם כן הדר דינא דקלו"ח וא"כ אין להשביעם או להטיל עליהם קב"ח שאין יודעים אם פרע אביהם או שלא ציוה אותם כמו בחוב שבחו"מ סימן ס"ט ס"ה דשאני הכא כיון דאפי' יודעים שלא פרע הנדר או אפילו צוה להם לפרוע מ"מ אין כופין אותם אם אין רוצים לקיים המצוה אם כן איך נטול עליהם שבועה או קב"ח במה דאפי' יודו אין כופין אותם

ואי משום מצוה לקיים דברי המת הרי משמע מהקצו"ח דג"כ ליכא בכה"ג דכתב דאין ממש בצוואה זו ועוד דקי"ל בסימן רנ"ב דדוקא בהשליש הסך שציוה ואז יש משום מלקד"ה ומ"ש הש"ך בשם הריטב"א דאם ציוה לבניו צריכים לקיים אף בלא השליש הרי כתב בשו"ת רע"ק סימן קמ"ו דיש בזה פלוגתא והובא בפ"ת שם

ועוד דהא כתב הש"ך בחו"מ סימן פ"ז סל"ד סקפ"א דאין לחייב שבועה על מה שתובעו שנתן לו ת"כ או נשבע ליתן לו וזה כופר כיון דהשבועה אינו כמו שעבוד או קנין להתחייב רק שיתחייב מצד שבועה ואין שייך להשביע ע"ז בין ש"ד בין היסת עיי"ש וכ"כ הריב"ש בסימן שד"מ מה שאין בו חיוב ממון כלל בשום מקום אף שהב"ד מנדין אותו עד שיקיים שבועתו אין זה חיוב ממון וכשכופר אין משביעין אותו עכ"ל והובא בקצו"ח סי' פ"ז סל"ד סק"ל ואף דקצו"ח שדי בה נרגא מאן ספין לחייב הלא המוחזק ודאי י"ל קי"ל כהריב"ש וש"ך והגמ"ר פי"נ כתב היכא דהוה מטעם מלקד"ה אין זוכין כלל אלא שכופין היורשים לקיים מצות אביהם ופסקו רמ"א בחו"מ סימן רנ"ב בהג"ה אם כן אין לחייב היורשים שבועה וכ"ש שדבר זה דמלקד״ה אינו רק מצוה דרבנן כמ"ש תוספת בהכותב דף פ"ו בד"ה פריעת ואם כן הל"ל תקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאיתא פ"ק דב"מ דף ה' אלא דבשו"ת מיימני הל' אישות סימן ל"ה כתב דאם כופר ישבע אף דבמודה חייב רק מכח תקנה נראה דלא פלוג בשבועת היסת והובא בקצו"ח סימן פ"ז סקכ"ד ובסוף הסימן הנה מדכתב נראה היינו מסברתו ואין לו ראיה א"כ הבו דלא לוסיף ומסתיין בכופר דבר שיש בו זכיית ממון