תשורת ש"י שסב

או לזון חברו או שידור חבירו בביתו משמע רק על פעם אחת או יום או שנה

ועוד הא גופא בכגון זו דנתן לעני לדור בבית או קיבל עליו לזונו בעד שכר טרחתו יש פלוגתא אם הוה כנדר דבקצו"ח סימן רס"ד כתב בהבטיח לעני שדכן או סרסור איזה סך בעד טרחתו הוי כנדר ובהגהות הגאון רב"פ ז"ל על צלעות הבית סי' י"ב כתב דאינו כמתנה או צדקה רק משא ומתן ודבריו מסתברין א"כ אפ"ת דבצדקה ודאי כשיש ספק אם נדר מעט או הרבה הוה ספק איסורא ולחומרא מ"מ כאן דאיכא עוד ספק אם זה יש בו משום לתא דצדקה ממילא הוה ס"ס דאפילו באיסורא לקולא

עוד כתב ביאור הגר"א דנ"ל עיקר כדעת הרשב"א דסתם כל ימי חייו משמע כדאמרינן בגיטין ע"מ שתשמשי את אבא דלרבא כל ימי חייו משמע ורב אשי נשאר בקשיא עיי"ש וכבר דחה הרא"ש בתשובה כלל וא"ו סימן י"ט ראיה זאת ולולא דבריו נ"ל עוד לתרץ לפי מה דמחלק הש"ס בב"מ דף ק"ד בין א"ל מחכיר לחוכר בית השלחין אני מחכיר לך ויבש המעיין אמרינן שמא בעלמא אמר לו ובין אמר לו חוכר למחכיר אמרינן קפידא וכן בר"פ השולח איתא בטל שתי לשונות משמע ליבטל ומשמע דבטל גבי גט לישנא דמהני ביה קאמר וגבי מתנה לישנא דמהני בה קאמר ופרשו התוספת דמהני הטוב לו קאמר עיי"ש לכן ה"נ כשאמר הר"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא דמהני לו יותר שתשמש אביו כל ימי חייו אמרינן הטוב לו קאמר משא"כ כשאומר שידור אידך בביתו או שיזון את חברו טוב לו יותר שיהא רק עד שירצה הוא הנותן ואפילו לדעת הפוסקים בב"מ דל"ש בין אמר מחכיר לחוכר בין אמר חוכר לבחכיר היינו כיון דלאו בדעת השוכר לבד תלוי דשמא אם לא היה רוצה להכניס עצמו בספק פסידא לא היה רוצה המחכיר משא"כ מתנה דתליא רק בדעת הנותן כדמחלקי תוספת בכתובות דף מ"ז ע"ב בד"ה שלא כתב

תקסד

עכו"ם שתובע ממון מישראל ויש ע"א ישראל מעיד שהישראל חייב לו אם חייב הנתבע לישבע ודאורייתא או מדרבנן עכ"פ וכן אם מודה במקצת או כופר בכל אם מחויב לישבע או להטיל עליו חרם סתם

הנה בנתיבות סימן כ"ח ס"ג כתב גם בד"י מחייב את הנתבע לישבע ובשער משפט שם כתב דנגד עכו"ם לא מיחייב שבועה גם ע"י עד אחד כדאיתא בחו"מ ריש סימן צ"ה והבאתים בערך ש"י שם סימן כ"ח אמנם בב"ק דף קי"ד אהא דאמר שם האי בר ישראל דידע סהדותא לעכו"ם ואזיל ואסהיד ליה בדינא דעכו"ם על ישראל חבריה משמתינן לו מ"ט דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד סהדא בדינא דמגיסתא אבל בי דואר אינהו נמי אחד מומתא שדי ליה פרש"י עפ"י אחד אין מוציאין ממון אבל מחייבין לנתבע שבועה להכחיש העד כדין תורה עכ"ל הרי דלד"ת אף בתובע הוא עכו"ם מחייבין עפ"י ע"א שבועה דאורייתא וזה דלא כמ"ש המחבר בריש סי' צ"ה והביאו גם כן השע"מ ולא מצא מענה וגם בנמ"י כתב כדברי רש"י וגם היש"ש פ"י דב"ק סכ"ב כתב כן גם בש"ג בב"ק שם כתב דגם בדינינו היה חייב שבועה נגד העד וגם מהריט"צ סימן ק"ב כתב כן וכ"ז דלא כמ"ש בחו"מ ריש סימן צ"ה ובאמת ברמב"ם וטור לא נזכר זה דאין נשבעין על נכסי עכו"ם עפ"י ע"א ישראל רק כתבו לענין שטרות וקרקעות והקדשות דאין נשבעין נגד ע"א ומ"מ נראה כמו דעל שעבוד קרקעות אין נשבעין עפ"י עד אחד אף דקרקעות לא אימעטו רק בשומרין בכלל ופרט כדאיתא בשבועות אבל שבועות ע"א ילפינן מלא יקום ע"א באיש דשם לא נתמעטו קרקעות מכלל ופרט מ"מ גם עד אחד לא מחייב שבועה מן התורה כדאיתא בפרק הכותב דף פ"ח ע"ב והריטב"א יהיב שם טעמא ה"נ נגד טענת עכו"ם כיון דבשומרים כתיב רעהו ומשוינין כל שבועות התורה להדדי

ואפשר ליישב דגם רש"י מודה ומה שפירש דמחייבין שבועה להכחיש העד כד"ת היינו כד"ת בין ישראל לישראל והוצרך לזה דהפנ"י כתב בריש גיטין ב' ע"ב דעד אחד אף דלא חשוד לשקר מ"מ אומר בדדמי וכ"כ הנתיבות בסימן ל"א ומוכח לה מהא דקידושין דף ע"ג דנאמן המוכר לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי דפרש"י התם משום דעליו מוטל לדייק מידק דייק ומהימן כבי תרי הרי דבעלמא אמרינן דע"א אומר בדדמי ואם כן י"ל לפיכך אסור עד אחד להעיד על ישראל בדיניהם אם מפקי ממון עפ"י חד סהדא אף דיודע בנפשו דהישראל חייב משום די"ל דטועה ואומר בדדמי

אמנם בבי דואר דאין מחייבין רק שבועה הרי בדינינו כשהתובע ישראל ויש לו ע"א מחויב הנתבע לישבע מן התורה ובשבועה דאורייתא כשאיל"מ דכל זמן דהנתבע אינו נשבע להכחישו מהימן הע"א כשנים הרי דלא מחזיקינן ליה דאומר בדדמי רק גזה"כ שלא להאמינו לע"א על טענת עכו"ם אפילו יהא כמשה ואהרן כדאיתא בב"ב דף קל"ט לענין קרובים ובחו"מ סימן ל"ג סע"י ואם כן כשאין העכו"ם מחייבים עפ"י ע"א רק שבועה פטור העד דהא ביד הנתבע לישבע ולפטור ואם אינו נשבע הרי ודאי חייב כהעדאת העד ואינו מפסידו בעדותו ממון

ומ"מ קשה דה"ל להב"י להביא דברי רש"י הללו ולהסכימו לדעתו והנה כשנחליט בהש"ע דאין חייב מן התורה שבועה על נכסי עכו"ם עפ"י ע"א צ"ל גם מדרבנן אין לחייבו דאטו תקנתא לעכו"ם תקנו וכמבואר בהגוזל עצים דף צ"ו אטו תקנתא לעכו"ם ניקום ונעביד וכ"כ הה"מ פי"ד מטוען הלכה ה' דלא מצינו בשום מקום בגמרא היסת ע"י עכו"ם ולא שבועה אחרת ואף הראב"ד בהשגות שכתב שם פי"ד מטוען הלכה ה' שאם מכרה לישראל שישבע היסת אע"פ שבא מחמת עכו"ם ה"ד התם כיון שהדבר נוגע לישראל חל תק"ח על ישראל השני וכ"כ הלח"מ שם ובכנה"ג להגה"ט סימן ע"ה ס"ק ס"ט ופ"ה כתב דמנהגו להטיל חרם סתם ע"י טענת עכו"ם והובא בזכל״א בחחו"מ אות טי"ת ויפה כתב אהא דמיירי שם דנוגע ההיזק לישראל וכ"פ רמ"א בחו"מ סימן קע"ו סל"ו אבל על תביעת עכו"ם ל"ל הכי דהא חרם סתם רק תקנת הגאונים כמ"ש הה"מ ריש פכ"ב ממלוה והגמ"י שם ותקנתא לעכו"ם לא תקנו כמ"ש

עוי"ל דאין סתירה מפרש"י להדין בש"ע ריש סימן צ"ה דהנה רש"י בפ"ק דגיטין דף יו"ד פירש דשטרות העולות בערכאות כשרים דדמ״ד והרי ס"ל דדמ"ד גם בדבר שאינו נוגע למס המלך ולהנאתו וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם דכ"ד רש"י ובש"ג שם כתב דאין המלך מקפיד אלא שיהא שטרותיו כשרים