תשורת ש"י שנז

בידו וכ"כ גם כן בעל מחנה אפרים עכ"ל ומבואר בב"מ פא"נ דף עי"ן ע"ב בצאן ברזל שקיבל ישראל מגוי דהולדות פטורין מבכורה כיון דאי לא יהיב זוזי אתי נכרי ותפיס לה לבהמה ואי לא משכח לה לבהמה תפיס לוולדות הוי ליה יד נכרי באמצע וכל יד נכרי באמצע פטור מן הבכורה ופרש"י תפיס לוולדות חלקו של ישראל וכתב הטור והתוי"ט בבכורות פ"ב דאף לאחר שחלקו בוולדות ונטל הישראל חלקו פטורין עיי"ש והרי התם לא מטעם ביטול מקח למפרע דהא הישראל טיפל עם הצאן ונתן להם מזונות ולהכי יש לו חלק בולדות ודמי הצאן זקפן הנותן במלוה עד עשר שנים ונוטל הנכרי חצי וולדות בעד המתנת מעותיו ומ"מ הוי יד נכרי באמצע והחת"ס ביו"ד סימן שט"ו כתב בדעת פו"כ סי' ק"ל אף דאין זה מדינא שיטול הולדות של ישראל רק בגזלה תפיס לוולדות אפילו יהיה כן בדיניהם מ"מ כיון שבדינינו אינו כן ואי היה ידינו תקיפה לא היה תופס הוולדות מ"מ מקרי שפיר יד גוי באמצע עיי"ש ואם כן ק"ו כאן דבד"ת כן הוא דאם לא נתן הלוקח שאר המעות דבטל המקח לגמרי כיון דלא זקפן במלוה דהוי יד נכרי באמצע ופטורה מן הבכורה אפילו כבר משך הישראל הפרה דאיכא כסף ומשיכה מכ"ש כשעדיין לא משכה דאין הגוי מחוסר תפיסה ודעת ר"ת דישראל מגוי אינו קונה בכסף לבד וא"כ אפילו ירצה הישראל עכשיו ליקחנה ולשלם כל דמיה מ"מ פטורה מן הבכורה

ובשו"ת מהר"ם זיסקינד שאלה זיי"ן כתב דאם לא נתן לוקח הישראל כל דמי המכירה דאפילו נתן לו מקצת המעות בתורת פרעון ואז כולו הוא קונה אם לא עייל ונפיק אזוזי אף עפי"כ יש להסתפק עדיין אם קבע לו הגוי זמן שיפרע לו המותרות ואז הוי דינא דמלכותא שאם בעי הגוי זוזי בזמניה דקבע ליה ולא אשתכח תפיס הבהמה ואם כן הוי יד גוי באמצע ופטורה מבכורה כדמוכח מגמרא דבכורות דהמקבל צ"ב מגוי פטורה מבכורה כיון דאי ישראל לא יהיב ליה זוזי אתי גוי תפיס ליה לבהמה מקרי יד גוי באמצע עכ"ל ולא ידענא למה מספ"ל כיון דכן מוכח ממש כמ"ש בעצמו ואפשר לא ברירא ליה דכך דד"מ השתא הכא דהא מדינא הל"ל דאם לא נתן הלוקח דמי המכר יגבה המוכר בתורת פרעון על פי שומא מנכסי לוקח ואם נתייקרה הפרה יהא הריוח ללוקח דאינו חייב למוכר רק מעות ולפימ"ש בנ"ד אין אנו צריכין כלל לבא משום דד"מ אלא דכך הדין ברור מד"ת בדינינו דהמקח בטל אם לא זקף דמיה במלוה

ואפשר אין ראיה מוכרחת מהאי דמקבל צ"ב דאם דד"מ כשלא משכח זוזי תפיס לבהמה או לוולדות שיהא חשוב יד גוי באמצע דמ"ש החת"ס דמיירי דידם תקיפה דחוק דה"ל לחלק בהכי דהמשנה נשנית סתמא משמע אפילו בזמן ומקום דאין ידם תקיפה אלא די"ל דמנהג קבלת צ"ב כן הוא דאם לא משכח זוזי תפיס להבהמה או לוולדות ואפילו בנותן ומקבל ישראלים ואם כן אפילו לא התנו כאלו התנו דאדעתא דמנהגא נחתו כדאיתא ביו"ד סימן קס"ט וקע"ד ובחו"מ סימן של"א ואם כן דוקא בקבלת צ"ב הוא כן משום דכן המנהג אבל בענין אחר אוקמה אדינינו ול"ד לבהמת ארנונא דפטורה מבכורה כדאיתא בפ"ק דפסחים דף וא"ו דהתם במס של מלך ודאי דדמ"ד כמ"ש הפוסקים

ובשו"ת צ"צ ס"ג כתב בישראל קנה מגוי פרה ונתן לו על המקח זהוב אחד והפרה נשארה בבית הגוי עד שיתן הישראל מותר המעות וקודם שנתן מותר המעות ילדה בכור והעלה דאפילו למ"ד דקונה כולו במקצת מעות שנתן מ"מ אינו אפילו ספק קדושת בכור כיון דישראל מצי לדחוייה לגוי ולהניח לו הזהוב ושלא ליקח הפרה הרי נשארה הפרה לגוי ופטור מן הבכורה דמתחלה לא סמכה דעת הגוי כלל והביא ראיה מפ"ב דחולין דף ל"ט ע"ב דא"ל ר"א לרב אשי ולר' אלעזר יהיב ליה זוזי לטבח ישראל מאי א"ל חזינן אי אינש אלמא הוא האי גוי דלא מצי מדחי ליה אסור ואי לא אמר לו רישך והר פרש"י לר"א דסתם מחשבת גוי לע"ז פוסלת שחיטת ישראל יהיב לו גוי זוזי לטבח ישראל בשביל בשר אי גוי אלמא ולא מצי האי ישראל לדחוייה אם היה רוצה להחזיר לו דינר שלו אשתכח דקנייה גמורה הוא ואי לאו אלמא כיון דמצי לדחוייה אשתכח כי קשחיט לאו אדעתא דגוי קשחיט ואע"ג דקי"ל מעות קונת ויש לו חלק בה מיהו ישראל כי שחיט מסלק ליה לגוי ואינו נעשה שלוחו דאמר לו לא לעוותי שתפתיך אבל באינש אלמא ע"כ שחיט אף בשבילו ונכרי מחשב עליה עיי"ש ואם כן גם לענין בכור כיון דמצי ישראל לדחויה אין כאן אפילו ספק בכור דמתחלה לא סמכא דעת הגוי כלל את"ד הצ"צ ואינו ראיה דהתם דוקא משום דישראל אינו נעשה שלוחו דגוי כששחיט משום דאמר ישראל אי בעינא מהדרינא ליה זוז שלו כפרש"י שם ואפשר דייק הצ"צ מפרש"י באינש אלמא דקנייה גמורה הוא משמע אם אינו אינש אלמא לאו קנייה גמורה הוא ואם כן ה"נ לענין בכור אבל הרמב"ן שם הקשה וכי אלמותו עושה דין וחולשתו פוטרו לישראל אלא י"ל כיון שיכול לדחותו לא סמכא דעתיה דגוי ואין מחשבתו לע"ז דרפיא בידו עכ"ל ונראה טעמו כיון דאמרינן בר"פ אין מעמידין בשלמא מוקצה ונעבד אם איתא דאקצייה ואם איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה ומינה למד הרמב"ן שהובא בר"ן פ' א"מ דמה דמנסכי יין שלהם אין מוכרין ולא נותנין לישראל עיי"ש לכן ה"נ כיון דרפיא ביד הגוי שמא ידחנו הישראל נמצא מה שחישב לע"ז על מה שקנה ישאר ביד הישראל אינו מחשב לע"ז כיון דקנה ושלו הוא אינו רוצה מה דחישב לע"ז בשלו יקחנו ישראל וגם רשב"א ור"ן בחולין שם כתבו דגם אם הגוי לאו גברא אלמא מ"מ מעות קונת למ"ד מעות קונות בגוי אלא כיון דלא סמכא דעתיה לא מחשב לע"ז או דאתיא כמ"ד מעות אינו קונה בגוי עיי"ש

נמצא מרמב"ן ורשב"א ור"ן מוכח להיפך אלא לפי דעת הצ"צ בפרש"י ותוספת עכ"פ הוי ספק אם קנה הישראל דרש"י ותוספת ס"ל דלא קנה ורמב"ן ורשב"א ור"ן ס"ל דקנה אם כן כיון דיש עוד ספק אם כר"ת דישראל מגוי לא קנה במעות תו הוי ס"ס ולקולא דלאו ס"ס משם אחד הוא דלר"ת אפילו פרע כל המעות לא קנה ולרש"י ותוספת רק בפרע מקצת לא סמכ"ד ודוקא אם הגוי לאו גברא אלמא. שו"ר בריט"א פ"ב דבכורות השיג גם כן על הצ"צ מכח דברי רמב"ן ורשב"א ור"ן ובשו"ת זכרון יוסף סכ"א החזיק בדעת הצ"צ דלרש"י ותוס' עכ"פ פטורה מבכורה וגם כתב משום דלא פרע הישראל עדיין מותר המעות הוי כצאן ברזל דיד גוי באמצע משום דשעבודא דגוי על הבהמה

ולכאורה י"ל דשאני צ"ב דאי לא משכח זוזי תפיס לבהמה ולוולדות משמע בלא