תשורת ש"י שנב

ס"ל דהבלוע בכלי אינו עובר בבל יראה ובל ימצא ואם כן לא קניס ר"ש לאחה"פ ומותר הבלוע עצמו לאחה"פ והרי פסק הש"ע דכלים הבלועים מחמץ מותר להשהותן ומותרים לאחה"פ ולא חילק מאיזה חמץ בלוע אך אם נבלע בו יי"ש של ישראל בפסח דגם אחר פסח נטל"ש ובלוע הרבה חמץ וקודם שנבלע עבר עליו הישראל בב"י וב"י בזה יש מקום לדברי הפרמ"ג ועיין מקו"ח סימן תמ"ז ביאורים סק"ב וסק"א

תבנא לדינא דכלי שנבלע בו בפסח משהו חמץ וכ"ש יותר דאסורה הכלי לפסח שנה שאחריו ויש חילוק מן התבשיל עצמו אפ"ת דמותר לפסח שאחריו ומצאתי און לי מהמקו"ח סי' תנ"א בחידושים סק"ג שכתב וה"ה אם נתחמץ בפסח תבשיל מצניעין עד לאחר הפסח אבל אסורים לפסח של שנה הבאה עכ"ל וקאי על הכלים שכתב בש"ע דמותר להשהותן לאחה"פ דל"ל דקאי גם על התבשיל דהא קי"ל דצריך לשורפה בפסח כדאיתא בהג"ה סימן תמ"ז סעיף א' והרי המקו"ח עצמו כתב בסימן תמ"ז בביאורים סק"ה דהתבשיל מותר בפסח של שנה הבאה ואף דכתב הטעם כיון שנתבטל קודם פסח שוב אינו חוזר וניעור הרי אף דנתבשל בפסח נתבטל אחר הפסח כיון דבתערובות לא קניס ר"ש לאחה"פ וכמ"ש הר"א שהביא המקו"ח שם ואם כן נתבטל קודם פסח הבאה אע"כ דמחלק בין התבשיל להכלים ועכ"פ מבואר דהכלים שנתבשל בהם חמץ בפסח אסורים לפסח של שנה הבאה וגם זה היה בהעלם עין מן הבית שלמה דהא לא חילק המקו"ח בין נתחמץ התבשיל במשהו או בהרבה ואדרבה סתמא במשהו דהא אין רגילין לבשל הרבה חמץ כמ"ש רש"י ותוספת הנ"ל

תקנד

ב"י בטוי"ד סימן שס"ג ז"ל כתב הכלבו הטעם שאין מפנין המת ממקום למקום לפי שהבלבול קשה למתים מפני שמתייראין מן יום הדין וזכר לדבר ישנתי אז ינוח לי ובשמואל הוא אומר למה הרגזתני לעלות ואם ציוה לקברו בביתו ולהעתיקו לבית הקברות מצוה לקיים דבריו עכ"ל ונשאלתי הרי לפימ"ש הפוסקים וברא"ש פ"ק דמ"ק סי"ג דגנאי גדול למת לפנותו מקבר לקבר קודם שנתעכל הבשר וכ"כ הב"י בסימן שס"ד שהוא משום כבוד המת והרי מבואר בסנהדרין דף מ"ו ע"ב דאם טעם קבורה משום בזיונא אם ציוה שלא יקברהו אין שומעין לו וכ"כ בס"ח סימן תש"כ דל"א מצוה לקיים דברי המת רק כשמצוה ממון אבל כשמצוה על גופו לנהוג בזיון לא את"ד ומסנהדרין לא קשה דהתם שלא לקברו כלל הוי בזיון לקרוביו להכי אין שומעין לו כפרש"י התם שיראוהו מת ונרקב ונבקע משמע דמשום בזיון עצמו היו שומעין לו ואפשר גם הס"ח מה"ט קאמר דבזיון גופו הוי נמי בזיון לקרוביו אלא דמ"מ קשה דא"כ ה"נ כיון דלאחר שנקבר בביתו יעתיקוהו לביה"ק דהוי בזיון למת יהא נמי בזיון לקרוביו ומכ"ש אם דעת הס"ח דמשום בזיון דמת עצמו ליכא מצוה לקיים דבריו קשה

אמנם המעיין בכלבו הלכות אבל סימן קי"ד יראה דלק"מ דתחלה כתב אין מפנין המת מקבר לקבר ולא כתב טעם ואחר איזה דפין כתב במקום שנהגו לקבור בבתים ולהעתיק הארונות בבית הקברות מספידין אפילו אחר יב"ח

אין מעתקין ממקום למקום שהבלבול קשה למתים מפני שמתייראים מן הדין וזכר לדבר ישנתי אז ינוח לי ושמואל אמר למה הרגזתני ואם יצוה לקברו בביתו ולהעתיקו לביה"ק מצוה לקיים דבריו שאין לך בלבול יותר מן החטיטה עכ"ל ויל"ד למה לא כתב הטעם לעיל כשכתב אין מפנין המת מקבר לקבר גם אין מובן מה שסיים שאין לך בלבול יותר מן החטיטה אבל לעיל הטעם פשוט דאין מפנין משום בזיונא ומבואר בירושלמי יהא הטעם מה שיהא אבל כאן קאי על העתק הארונות דבזה ליכא בזיון דאין רואה גוף המת וזה לא אתמר בגמרא ומהיכי תיתי לאסור לכן צ"ל הטעם שהבלבול קשה וזה מבואר כמ"ש החכ"צ סימן נו"ן פתיחת הגולל לאחר שנסתם אית ביה משום כיוול ואפילו אין בודקין אותו לענין שתי שערות אין לך ניוול גדול מן האדם כי ימות ועד כאן לא הוצרכו הפוסקים ליתן טעם חרדת הדין אלא לטלטלו בארון סתום ומסוגר שאין רואין אותו בניוולו יעיי"ש

אלא אף גם זאת להעתיקו בארון אף דליכא משום ניוול אין לשמוע לו כיון דהבלבול קשה למתים ואיכא משום חרדת הדין דהא מבואר בס"פ החובל דף צ"א ע"ב דאין אדם רשאי לחבל בעצמו והמצער עצמו נקרא חוטא וכ"פ הרמב"ם רפ"ה מהלכות חובל ומזיק ומבואר בחו"מ סימן רנ"ו ס"ג אם ציוה לעשות עברה בנכסיו אין שומעין לו וגם מה טעם המקום שנהגו לקבור בבתים ולהעתיק הארונות לבית הקברות אטו בשופטני עסקינן אלא הוא במקום דמחטטין המתים מיד קרוב לקבורתם דהתכריכין עדיין חדשים ולא נתבלו וכעובדא בפ' הרואה דף נ"ו ע"ב וביבמות דף ס"ג ובשבו"י ח"ב סימן ק"ג וגם האי גברא בהאי פחדא יתיב שלא יחטטוהו כדי להפשיט מעליו התכריכין לכן ציוה לקברו בביתו ואח"כ להעתיקו לבית הקברות לכן מצוה לקיים דבריו שאין לך בלבול יותר מן החטיטה ומ"מ כל מה דאפשר לתקן מתקנין דהא אפשר לקברו בארון בביתו ואח"ז להעתיקו עם הארון ולא יהא ניוול לכן נהגו רק בכה"ג וגם אם ציווה לפנותו בלא הארון אין מצוה לקיים דבריו והב"י קצר בהעתקת דברי הכלבו והא דשו"ת רשב"א סימן שס"ט כתב דמצוה על בניו לקיים דבריו בלא חשש חטיטה משום דציוה להוליכו לקברי אבותיו דבזה כלבו נמי מודה דא"צ לטעם דחטיטה כמבואר בכלבו שם

ורמ"א ביו"ד סימן שס"ג ס"ב כתב ואם ציוה להוליכו ממקום למקום או שציוה לקברו בביתו ולא בבית הקברות שומעין לו עכ"ל ולא פירש דמצוה לקיים דבריו כמ"ש הכלבו אלא כתב שומעין לו דיש לפרשו על שני פנים דמותר לשמוע לו לפי שכתב המחבר דאין מוליכין כתב דאם צוה מותר ויש לפרש דמצוה לשמוע לו נראה משום דרמ"א בחו"מ סימן רנ"ב ס"ב פסק כדעת הפוסקים דאין מלקד"ה רק בהושלש מתחלה לשם כך ומ"ש הש"ך שם דאם צוה ליורשיו מלקד"ה אף שלא השליש לשם כך השיג עליו בשו"ת רעק"א סימן ק"ג דאין זה אליבא דכ"ע דאין זה רק דעת הרא"ה אבל התוספת לא ס"ל הכי וגם להרא"ה זהו רק שהיה הצוואה לבנו והובא בפ"ת שם ונראה מוכח כן משו"ת הרשב"א סימן שס"ט דהתחיל תחלה שאלת ראובן צוה בשעת פטירתו שישאו אותו לקבור אותו על מקום קברות אבותיו ולבסוף דייק וכתב שהוא מותר ומצוה על בניו לקיים דבריו עיי"ש ומשום דרק על בניו מצוה לקיים דבריו.