תשורת ש"י לה

דאפילו ציר שורף עיי"ש וכן בש"ע תניא סימן תנ"א ס"ע בכלי מתכות ישן של חמץ וחיפהו בבדיל בפנים שהאש מחממו מבחוץ כ"כ עד שהבדיל ניתך בתוכו מבפנים וליבון כזה אינו גרוע מהגעלה עיי"ש וא"כ כאן דספק אם ההיתוך גלייז הוא חרס מבפנים ובלוע איסור דצריך ליבון מדינא לא מהני ללבנו מבחוץ אך אם מלבנו לאחר מעל"ע ויש הפס"מ יש לצדד דבלא"ה דעת נחלת יעקב דבכ"ח דאין לו תקנה יש להתיר באב"י דהוי כדעבד והמנ"י הסכים עמו בשיש הפס"מ והובא בפ"ת יו"ד ריש סימן קכ"ב ובגליון רש"א שם ואם כן נהי דלא סמכינן אזה מ"מ כאן דהוי נמי ספק מתכות ואם הוא מתכות סגי בלבון מבחוץ דלא גרע מהגעלה ועדיף מינה דלענין חמץ עומד במקום לבון כל שלבנו מצ"א עד שבצד השני קש נשרף עליו כדאיתא בא"ח ס"ד שם א"כ כאן אפשר דיש להקל אך עדיין צ"ע דהא בפכ"ש ד"ל ע"ב איתא דלפיכך א"ר קדרות בפסח ישברו ולא עביד להו הכשר בהסקה משום דהיסקן מבחוץ וכ"ת לימלייה גומרי מבפנים חייס עליהן דלמא פקעי עיי"ש הרי דלא מהני בקדרות הסקה מבחוץ כיון דבלע מבפנים אף דלא בלע ע"י אור א"כ ה"נ המתכות לא יועיל לו ליבון מבחוץ אחר שנבלע ע"י בישול מבפנים אלא די"ל שאני חרס ממתכות חדא כיון דחרס אינו יוצא ע"י הגעלה רק ע"י ליבון לא מועיל הליבון מבחוץ להנבלע מבפנים ועוד דמתכות שאני דחם מקצתו חם כולו תדע דהא באו"ה שער כ"ח סי"ט כתב דכלי מתכות שיש עליו טלאי והוקדם האיסור לטלאי ילבן ואפילו בדבר שצריך ליבון מדינא דכח האש שורף כל דבר ומה שנשאר בו עתה לא יפלט ממנו לעולם וכ"ש מבשר לחלב ואפילו מחמץ למצה דהא היתרא בלע וכתב בהג"ה שם ואפילו ליבון מיעוט שהוא כדי לשרוף עליו קש דמאחר שאינו אלא מהיתר להיתר או אף בדבר איסור כדאיתא לקמן שסגי בהגעלה פולט מיהא טפי מהגעלה בלתי טלאי עכ"ל והובא בב"ח א"ח סימן תנ"א סי"ב וכתב שם דבקדמה בליעת איסור לטלאי אין להתיר בהנחת גחלים אבל בליבון הכלי כולו שרי אפילו קדם האיסור לטלאי כי האש שורף כל דבר ואין חילוק בין בליעת חמץ לבליעת איסור וא"כ הרי בקדם בליעת האיסור לטלאי ומתלבן על הטלאי אף שאינו גוש אחד מתולדתו כיש אם נבלע דרך פנים המתכות ומתלבן מבחוץ ולפ"ז י"ל מ"ש הטור דכלי מתכות ימלאום גחלים מבפנים ללבנו י"ל דכ"ש כשמתלבן בתנור אש והשלהבת מבחוץ ועיין ש"ע א"ח סימן תנ"א ס"ג ובח"י ס"ק מ"ב. עוד י"ל אולי מין זכוכית הוא ושיע ולא בלע ואף דתוספת בע"ז דף ל"ג שם בד"ה קוניא כתבו אף דכלי זכוכית לא בלע היינו כ"ז שלם הכא כיון דאין בו אלא חיפוי על החרס בלע ועיין ביאור הגר"א סימן תנ"א ס"ק פ"ג וא"כ י"ל כיון דחיפוי על החרס עובר הבלוע להחרס אבל שישאר בלוע בחיפוי הזכוכית אין סברא דמ"ש כשהוא שלם או חיפוי וא"כ על מתכות מועיל ההכשר להמתכות

סד ששאל מר חלב שנפל לתבשיל דמבואר ביו"ד סימן צ"ח דצריך ליתן לתוכו מים קרים שיציף החלב ויסלקנו אם בשבת יש בו משום מתקן חוץ איסור דהוי כבורר כמו אין שולין את הכרשינן בא"ח סימן שי"ט ובמג"א שם סק"ט ורצה מעלתו לומר דל"ח מתקן כיון דמסלק רק האיסור מתוך ההיתר וכמו דאמר בשבת פרק נוטל דף קמ"ב ור"י דמעלין את המדומע דל"ח מתקן דר"י כר"א ס"ל דאמר תרומה בעינא מחתא דאם נפל מהמרומע למק"א מדמעת כתרומה ודאי עיי"ש וה"נ מסלק רק איסור וכאלו לא נתערבה כיון דיכול לסלקה ודאי לע"ד יש בו משום מתקן גם כן דלא גרע מהגעלה דמוציא איסור הבלוע והוי כמתקן כמבואר בלבוש א"ח סי' תק"ט ורדב"ז ח"ג סימן ת"ב ומתרומה אין ראיה דכל פרי בפני עצמה ואינו מרובר לאיסור וכיון דאיזה שיעלה נאמר זהו התרומה שנפלה נמצא השאר היו מותרים ועומדים בפני עצמן משא"כ כאן ובכלים דהיו לגוף אחד כשנבלע ועתה אפרידן מחזי כמתקן כלי שלא היה כלי עד שחתכה וכדומה ואינו דומה הגבהת התרומה דאינה בגוף שאר הפירות ואינה מחוסר מעשה בגופו או משום דהגבהה בעלמא לא מקרי מחוסר מעשה כקציצה וכמ"ש הבית מאיר בא"ע סי' קכ"ג ס"א בשם הר"ן וסברת עצמו עיי"ש וכה"ג הוא בא"ח סימן תרכ"ו ס"ב בהג"ה הואיל ואין הפסול בסכך עצמו לא פסול משום תולמ"ה בפסול משום דל"ח עשוי בפסול כיון דאינו בסכך עצמו ועמג"א סימן כ"ג סק"א ואף דבלא"ה אסור משום דהוי כבורר נ"מ דאם גם משום מתקן אסור יש ב' שבותים ואסור ביה"ש כמ"ש הרב ברטנורה פ"ג דעירובין משנה ג'

סה

שאלה סופר כתב שם אלקים ואחר כתיבת אותיות אלה נפל לו ספק אם קידש השם וקידש השם וגמרו מהו הנה דעת רדב"ז דא"צ לקדש רק אזכרות שם הוי' ויש בזה מחלוקת הובא בפ"ת ליו"ד סימן רע"ו ועיי"ש חידושי רע"ק ובשו"ת השיב משה חיו"ד סימן כ"ב ועכ"פ ספיקא הוי עוד נחלקו אם קידש השם בסופו אי מהני והובא בפ"ת שם אם כן הוי ס"ס והכא יש לצרף עוד דחזקה עשה כאשר רגיל וכמ"ש הטו"ז בסימן ס"ט ס"י

אך לולא דמסתפינא ה"א דבר חדש לפמ"ש תב"ש סימן ד' סק"ה דהא דמספ"ל בש"ס בשחט ואח"כ חישב לע"ז ה"ד לאחר כ"ד אבל חישב תכ"ד לשחיטה פשוט דהוה שוחט לע"ז דבכל התורה תכ"ד כד"ד עיי"ש ואם כן ה"נ אם תכ"ד אחר שהשלים השם קידשו הוה כקידשו בשעת כתיבה ואפילו שהה בכתיבתו יותר מתכ"ד מ"מ כל שלא שהה בין אות לאות יותר מכ"ד כולה חדא מלתא וכמו בהעידו שני עדים דיכול ראשון לחזור תכ"ד של השני כל שלא שהה השני יותר מתכ"ד בין עדות ראשון להתחלת עדותו כמ"ש הר"ן בפרק שבועות העדות דף ל"א והובא בב"י וסמ"ע חו"מ ריש סימן כ"ט וכתב שם באורים דכן מוכח בש"ס שם דכולה חד עדות חשוב ה"נ ואין סתירה לזה ממה שכתבו פוסקים המחמירים דלא מהני מה שקידש השם בסיפ' די"ל ה"ד אם שהה בין אות לאות כ"ד וא"ל דשאני הך דתב"ש דהוה לחומרא דהא דינא משתעי ופשיטא ליה וכ"מ גם בתב"ש דאין חילוק מהא דהקשה מפסחים דף ס"ג דלא הספיק לומר למולין עד דגמרה לשחיטה לא הוה מחשבה ואף דבערך ש״י ביו"ד שם כתבתי ראיות לסתור דברי התב"ש היינו דוקא התם דליכא למימר טעם התוספת ורמב"ן בב"ב דף קכ"ט דהשוו דבריהם דבכל מקום יהא הכ״ד