תשורת ש"י שמט

רבנן דאל"כ אינו מפקירו אבל אם מן התורה אסור אחה"פ מדינא לא משום גזרה ס"ל לר"י דאם הפקר מועיל להתירו אחה"פ הל"ל דלא אסרה תורה רק כשלא ידעו הבעלים מהחמץ דל"ל סתמא הפקירו או דיודע שלא הפקירו דלא אמר המהרש"א רק סתמא בעלים מפקירין לא בידוע שלא הפקיר

ומ"ש הא"ז מותר להפקיר חמץ קודם שעה שביעית נראה דט"ס הוא וצ"ל קודם שעה ששית דהא בשעה ששית אסור בהנאה ולאו ברשותו הוא להפקירו וכן הוא בהג"א פכ"ש וז"ל והא"ז כתב שמותר להפקיר חמצו קודם וא"ו שעות ע"מ לזכות בו אחה"פ

ובעל העיטור כתב המוצא חמץ לאחה"פ כיון שבטלו הוי כהפקר אסור באכילה ומותר בהנאה ירושלמי המפקיר את חמצו מהו אחה"פ כו' מר חשש להערמה ומר לא חשש להערמה עכ"ל והטור א"ח סימן תמ"ח כתב חמץ שנמצא בבית ישראל אחה"פ אוסר בירושלמי אע"פ שביטלו ובעל העיטור אסרו באכילה והתירו בהנאה ואין טעם נכון לחלק בין אכילה להנאה עכ"ל ונ"ל דטעמו של בעה"ט דס"ל דאין הכרע להלכה אם לחוש להערמה אע"ג דזו פלוגתא שם דר"י ור"ל משום די"ל הא דר"י החמיר בירושלמי כמ"ש לעיל דירושלמי מוקי הא דחמצו של ישראל אסור בהנאה לאחה"פ כרבי יהודא דאסור מדאורייתא לאחה"פ ור"י ס"ל בכ"מ הלכה כסתם משנה אבל לדידן דמוקי רבא למתניתן כר"ש דרק מדרבנן אסור אחה"פ י"ל דלא נחמיר לאחה"פ משום חשש הערמה דאינו רק חשש בדרבנן ועכ"פ בידוע שבאמת בטלו או הפקירו דלא נגזור אטו היכי דאין ידוע וכמ"ש לעיל ולשון בעה"ט שכתב אם מצאו אחה"פ כיון שבטלו משמע דבעל החמץ עצמו מצאו ויודע בעצמו שבטלו וכיון דאין הכרע לפסוק לאיסור וכדמשמע ממ"ש מר חשש להערמה ומר לא חשש ולא כתב הלכה כמאן גם לא פירש דזהו פלוגתא דר"י ור"ל דנימא כר"י לכן פסק להתיר בהנאה דאיסורו רק מדרבנן לאחה"פ גם בודאי לא בטלו ובפסח עצמו אין כרת בהנאה כדאיתא ברמב"ם ריש הלכות חמץ ומצה לכן בספקא דדינא מותר ככל ספק דרבנן אבל באכילה אסר גם מספק כיון דיש באכילה איסור כרת בפסח עצמו וכמו דהחמיר בתה"ד סימן קס"ט בספק בכור בזה"ז לענין שחוטי חוץ אף דבזה"ז אין בו כרת משום דיש בו צד כרת בזמן ביהמ"ק ועיין בשו"ת מהרי"א סימן שמ"ה דהביא ראיה לזה מסוכה דף ט"ז ע"ב דאמר שבת איסור סקילה פרש"י במלאכה דאורייתא מחמירין אפילו במידי דרבנן דאית ביה וכן הוא בעירובין פ"ו ע"ב וכ"כ בית מאיר בא"ה ס"ס ה' דמה"ט לא פשיט הש"ס בב"מ ס"פ הפועלים האיבעיא דאמירה לנכרי באיסור לאו מאמירה לגוי באיסור שבות דרבנן דאסור ועיין בב"ח א"ח סי' תמ"ט דכתב נמי דלענין אכילה בספק אם החמץ שנמצא לאחה"פ הוא של ישראל יש לאסור אבל בהנאה יש להתיר בספק והמג"א שם הביא ראיה לזה מרש"י ותוספת בעירובין דף ס"ד אלא דלא ביארו הטעם ולפימ"ש ה"ט כיון דאוכל חמץ בפסח חייב כרת לכן גם אחה"פ דהוה ספק דרבנן אסור משא"כ הנאה דגם בפסח אינו בכרת והטור שהחליט לודאי איסור משום דס"ל הלכה כר"י לגבי ר"ל כמ"ש הב"י לכן לא מצא טעם לחלק בין אכילה להנאה אבל בעהע"ט כתב רק דיש פלוגתא בירושלמי וכן הרא"ש בפכ"ש כ"כ ולא הכריע להלכה ומ"ש בעה"ט על הירושלמי ש"מ היכא דליכא למיחש להערמה דמותר לא קאי על הא דמצא בביתו חמץ ובטלו דהא בזה שייך חשש הערמה שיאמר שבטלו ולא בטלו אלא הוא מלתא באנפי נפשיה כגון בנפלה מפולת דליתא חשש הערמה וכה"ג דאזי גם באכילה מותר ועיין בא"ז בשי"ת סימן תשמ"ח

תקנג

שאלה קדרה שנמצא משהו חמץ בתבשיל שבה בפסח אם מותרת בשנה הבאה בפסח הנה בהשיב משה סימן טו"ב בחא"ח נסתפק לענין התבשיל עצמו אם מותר בפסח השני כיון דביטול לא שייך רק בעת נפילה ואז לא נתבטל ישאר באיסורו ולא העלה דבר ברור אמנם בישועות יעקב סי' תמ"ז סק"ט כתב דפשיטא דהתבשיל מותר בפסח של שנה שניה וכ"כ במקו"ח שם סק"ה וכ"כ בשו"ת בית שלמה חא"ח סימן צ"ג וכ"כ בשו"ת רעא"ק בסימן כ"ו דהתבשיל מותר בפסח שנה שניה וכ"כ בגליון הא"ח סי' תמ"ז ס"ד וכתב בשו"ת הנ"ל דאם התבשיל מותר כ"ש הקדרה וכ"כ הבית שלמה דגם הקדרה מותר אבל ראיה לא הביאו רק ממה דקי"ל בסימן תמ"ז דאם לח בלח חמץ נתבטל קוה"פ אין חוזר וניעור בפסח והרי גם ההשיב משה זכר זה אלא דנסתפק שמא כיון דבשעת נפילה בפסח לא נתבטל הוחזק איסורו

ולפענ"ד י"ל עוד דגריע הקדרה מן התבשיל דבשערי דורא סימן נ"ה כתב במעשה בקדרה בשר רותח אצל האור וניתז חלב על דופן הקדרה של בשר מבחוץ ושאלו לראב"ן והשיב אם יש בקדרה בלא התבשיל ששים נגד החלב הנבלע בה לא נעשית נבלה מידי דהוה אטפת חלב שנפלה על חתיכת בשר שאם יש בחתיכה סמך לבטל הטיפה מותרת ועוד הביא ראיה כי היכא דטומאה בלוע לא מטמאה טהרה בלוע כדאיתא בפרק בהמה המקשה ה"נ לא אסר איסור בלוע היתר בלוע אלא מאי אית לך למימר דלמא פליט הקדרה את החלב לתבשיל כי נמי פלטה ליה מבטל ליה התבשיל בששים והמבוא שערים שם סימן נ"ה סק"ז כתב דבפרק בהמה המקשה לא קאי על שום איסור למימר דאיסור בלוע לא אסר היתר בלוע אלא הראב"ן סברא דנפשיה קאמר ומעצמו הוא מדמה איסור לטומאה ואם תשאל הלא איסור מטומאה לא ילפינן תירץ לזה איתא בסימן נ"ז בהג"ה שכתב שם דדוקא טומאה דילפינן מסוטה כגון ברה"י טמא ולא אמרינן העמד דבר על חזקתו בזה לא ילפינן איסור לומר כמו כן ברה"י אסור אבל שאר טומאה דלא ילפינן מסוטה אלא שהוא תלוי בסברא מבחוץ ילפינן שפיר איסור מטומאה עיי"ש והנה בתחלת תשובת ראב"ן ס"ל דאיסור בלוע אוסר היתר בלוע דהרי אמר אם יש ששים בבלוע אשר בדופן הקדרה נגד החלב לא נעשית נבלה משמע אם לא היה ששים בדופן היה נעשה נבלה והיה צריך בהתבשיל בשר ששים פעמים ששים ולבסוף מסיק דאיסור בלוע אינו אוסר היתר בלוע דלפ"ז אפילו אם לא היה ששים בדופן כגון שנפל החלב על הדופן שלא כנגד התבשיל מ"מ מותר אם יש בתבשיל שבקדרה ששים נגד החלב ובמרדכי פג"ה סימן תרע"ט העתיק רק תחלת דברי הראב"ן ולא הך דאיסור בלוע אינו אוסר היתר בלוע ומשום דלא ברירא לסמוך להקל דשמא לא ילפינן איסור מטומאה או מטעם אחר ועי' תה"ד סימן קפ"ג דהביא נמי דברי הראב"ן שאין איסור בלוע אוסר היתר בלוע וצרפו לטעם אחר שכתב שם שלא להצריך שני פעמים ששים נגד הכף שתחבו