תשורת ש"י שמח

אלא דיש לחלק דכיון דהפקירו אינו ברור שיזכה בו אחה"פ דשמא יקדימנו אחר ויזכה מההפקר והרי גם הרשב"א לא כתב רק בלשון אפשר והוא בחשש קנס דרבנן י"ל כדאי התשב"ץ לסמוך עליו בהפס"מ לענין הנאה ונ"ד עדיף מנידון התשב"ץ וכמ"ש והא"ז בסי' רמ"ו כתב דמותר להפקיר חמץ קודם שעה שביעית ע"מ לזכות בו אחה"פ ושרי אפילו באכילה והביא ראיה לדבריו מירושלמי פ"ט דשביעית ה"ד אלא דלבסוף כתב תיובתא מפ"ק דחולין דף ד' דאיתא התם חמצן של ע"ע אחה"פ מותר מיד מפני שהם מחליפין פירש דלא שבקי היתרא ועבדי איסורא ואם איתא הואיל ומהדרי אהתירא ה"ל להפקיר אף ע"פ שהיה בדעתם לחזור ולזכות אחה"פ דהא כה"ג שרי עיי"ש אמנם לפ"ד הפוסקים ובש"ע חו"מ סי' רגע ס"ז דמד"ס אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג' כדי שיהא אחד זוכה אם רצה והשניים מעידים והטעם כדי שיהא ירא להפקיר להפקיע ממעשר ואם כן ה"נ עוברי עברה יראים להפקיר בפני ג' דשמא יקדימנו אחר ויזכה בהחמץ וכל בי תלתא קלא אית לה ואפשר יוודע הדבר לעכו"ם ויזכה בתוך הפסח ול"ל בזה דלא שביק התירא ואם כן ראיית הא"ז להתיר במקומה עומדת ועכ"פ לענין הנאה בהפס"מ בחשש קנס דרבנן יש לסמוך להתיר גם בהג"א פכ"ש כתב דהא"ז מתיר להפקיר הרי דלא חייש לתיובתא דהא"ז

אלא דק"ל על הא"ז דהביא שם ירושלמי הנ"ל דחייש להערמה וכתב דאין הפירוש שיפקיר מ״ע לזכות אחה"פ אלא דיאמר הפקרתי וזכיתי בו אחה"פ ובאמת לא הפקיר עיי"ש וקשה דאם כן למה נקיט הירושלמי הנ"מ לענין נפלה מפולת ולא נקט הנ"מ לענין הפקר דיש עדים לפנינו דהפקירו דמותר לאחה"פ להא"ז וכמ"ש לעיל ומ"ש בכנס"י הנ"ל משום דהוקשה להירושלמי על ר"י ממשנה דבנפלה עליו מפולת דהוא כמבוער אף דלא זכה אחר ומש"ה אמרו דטעם דר"י משום הערמה ובמפולת ליתא הערמה לכן נקט נ"מ זה לע"ד משום הא לא אריא דהרי ר"ה אוסר לאחה"פ גם בנפלה מפולת כמ"ש הרשב"א שם ועכצ"ל דנהי דתנן דהרי הוא כמבוער י"ל לענין דא"צ להוציאו ולבערו אבל כשפינהו אחה"פ ומצא החמץ באמת אסור ואם כן לק"מ אמ"ד דטעמא דר"י בהפקיר חמצו לפני הפסח דאסור אחר הפסח דגם במפולת י"ל כן אלא מסברא אמרו דטעמו של ר"י משום הערמה ואם כן הל"ל הנ"מ בבאו לפנינו עדים דהפקיד או כשיש לו מגו וע"כ גם הא"ז בהכי מיירי דיש לו עדים שהפקירו או באין ידוע שנשאר החמץ מלפני פסח רק על פיו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר דאומר דהפקירו לפני הפסח דאל"כ הרי בירושלמי אוסר ר"י משום הערמה והלכה כר"י לגבי ר"ל

ועכ"פ אאת"ל דר"י לגמרי אוסר אפילו הפקירו ויש לו עדים או מגו מ"מ דוקא אם היה בידו לבערו כתיקון חכמים וי"ל הא דנקט הירושלמי הפקירו בי"ג דגם ר"ל דמתיר דוקא בי"ג דעדיין לא נתחייב לבדוק ולבער ובשעת בדיקה וביעור כבר מופקר ואינו שלו ור"י פליג משום דמ"מ יכול לבערו כשהגיע י"ד ומה דמותיב ר"י לר"ל מחמץ לאחר שש היינו בנתחמץ אחר שש דאסור בהנאה ואינו שלו ומ"מ אסור לאחה"פ משום דבידו היה לבערו אף דקודם שנתחמץ לא היה חייב לבערו וכשנתחמץ נאסר הנאה וסתמא בעלים מפקירין אותו כיון דאינו ראוי להם כלום וכמ"ש מהרש"א בפרק משילין דל"ח ע"ב

ומתרץ ר"ל תמן איסורו גרם לו ולא מועיל ההפקר של בעלים דאינו ברשותו להפקירו ולא הוה הפקר וכל איסורו הנאה עדיין של בעלים הן כמ"ש הראשונים או איסורו גרם לו שאינו ראוי לבעלים ואחר הפסח חוזר להיתר אם כן אין הבעלים מפקירין דמצפה שיחזור לו אחה"פ לכן אסרוהו לאחר הפסח דעבר בפסח על ב"י וב"י. והמקו"ח ס"ס תמ"ח כתב דאם הפקיר ג״י לפני הפסח בעדים מותר אחה"פ אבל הפקירו תוך ג"י אסור עיי"ש ולע"ד כיון דא"ז והג"א ותשב"ץ מתירין כמ"ש לעיל גם ריא"ז בש"ג מתיר בנפלה עליו מפולת ולא חילק בין עומד לפנותו אחה"פ מ"מ מותר אפילו באכילה אחה"פ ודאי יש לסמוך עליהם עכ"פ להתיר בהנאה בהפס"מ דבאיסור דרבנן סמכינן אפי' איחיד במקום רבים בשעת הדחק ומבואר בש"ך יו"ד ס"ס רמ"ב בכללי הוראה דהפס"מ הוי כשעת הדחק. שבתי וראיתי די"ל דברי הא"ז והקמים בשיטתו דהיכי דידוע שבאמת הפקיר חמצו לפני זמן איסורו מותר לאחה"פ דהקשתי לעיל אם כן למה לא קאמר הירושלמי כ"מ זה ועוד יותר יל"ד דהא לשון הירושלמי הבקיר חמצו משמע אפילו ידוע שכן האמת דאל"כ הל"ל אמר שהבקיר חמצו אלא ודאי נראה דר"י בירושלמי אוסר לאחה"פ אפילו ידוע שהפקיר חמצו דגזר משום הערמה היכא דאינו ידוע רק הוא יאמר שהפקיר אלא דאם לאחה"פ אסור חמץ שעעה"פ רק משום קנס דרבנן כר"ש וכדקיל הוי גזרה לגזרה ועוד קיל יותר דאפילו אינו ידוע רק הוא אומר שהפקיר רק חשש דמשקר אך בירושלמי פכ"ש ה"ב אהא דתנן חמץ של נכרי שעעה"פ מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך אמר שם בירושלמי מאן תנא לא יראה לך ר' יהודא דס"ל חמץ שעעה"פ הר"ז בלא תעשה ואם כן לר' יוחנן דס"ל בכ"מ הלכה כסתם משנה ומבואר ג"כ בירושלמי פרק החולץ הלכה א' דאמר ר' יוחנן כל מקום ששנה סתם משניות דרבנן היינו רבים ור"ל פליג דכל סתם משניות אינו רבים עיי"ש ואם כן לאחר הפסח אסור חמצו של ישראל מן התורה רק חמצו של נכרי מותר דילפינן אכילה מראיה דרק שלך אסרה תורה וכדאמר רב אחא ב"י בבבלי פכ"ש דף כ"ט ואם כן ה"ה של הפקר דאינו בלא יראה לך מותר לאחה"פ אבל אם משקר לומר שהפקיר אזי אסור לאחה"פ נמי מן התורה לכן החמיר ר' יוחנן דלא יועיל שום הפקר מחשש הערמה דלא ליגע אחה"פ באיסור תורה אמנם לדידן דקי"ל כרבא בבבלי דף כ"ט דמוקי סתם משנה דחמצו של ישראל אסור אחה"פ כר"ש דקניס מדרבנן משום דעבר בפסח על ב"י א"כ מסתיין כשאינו ידוע אם אומר אמת שהפקיר ומנ"ל לחדש גזרה לגזרה מה שאינו מוכרח מהש"ס

ולפ"ז א"ש יותר מ"ש לעיל דר"י דמותיב לר"ל דאי אתה מודה מלאחר שש דאסור אחה"פ דהיינו כיון שנתחמץ אחר שש ולא היה צריך לבערו מקודם שנתחמץ ובשעה שנתחמץ סתמא בעלים מפקירין אותו כיון דיהא אסור לו לעולם ומ"מ אסור אחה"פ ומתרץ לו ר"ל תמן איסורו גרמה לו דהיינו דר"ל ס"ל כר"ש דאחה"פ מותר מן התורה ואם כן מה דאינו ראוי לבעלים רק משום איסורו בפסח וכיון שיהא מותר אחה"פ מן הדין אינו מפקירו לכן אסור מדרבנן אחה"פ דאם לא יהא אסור לא מפקירו משא"כ אם הפקירו בפירוש וכ"ז ל"ל רק אם אחה"פ אינו אסור מן התורה רק מדרבנן י"ל שפיר דלהכי אסרוהו