תשורת ש"י שמז

החיוב עד אחר שכתב שבאם לא יקיים יתן קנס אעפ"י שבסוף השטר כתוב קנינא מיניה על כל הא דכתוב ומפורש לעיל אמרינן דלשון על כל הא היינו כשלא יקיים יתן הקנס ולשון קנינא מיניה על כל הא ולשון כ"ז נעשה בק"ג המה שפה אחת ודברים אחדים והובא בנט״ש סימן מ"א והאריך בזה

וגם בשו"ת בית שלמה חאה"ע סימן ס"ד הביא דברי בר"א ודברי נט"ש וראנ"ח כיון שכתוב אחר החיוב נדן חנ"ק מצד העובר ואח"כ כתוב וקנינא לא קאי הקנין רק על הקנס ולא על ההתחייבות הנדן ועיי"ש ג"כ בסי' ס"ה שהקנס אינו רק קודם הנשואין ע"כ לאחר הנשואין כבר פקע החיוב מכל וכל

וכיון דיש בזה דעות אם בא להוציא מכח כתב התנאים א"י להוציא לא מהמתחייב ולא מהיורשים דהם חשובים מוחזקים אפילו העזבון אינו ממש תחת ידם כדמוכח מהריב"ש סימן ק"ס דכתב בספ"ד אפילו תפס צריך להחזיר משום דס"ל כרמב"ן דתפיסה ל"מ בספ"ד ואם כן נהי דאנן ס"ל דמהני תפיסה מ"מ בלא תפיסה כ"ע מודו

וגם לציד"ש א"צ דכל קי"ל דאין להוציא מהמוחזק פטור גם מלציד"ש כמ"ש כנה"ג ושבו"י הובאו בפ"ת לחו"מ ס"ס כ"ה

ומ"ש דמשום נדר יש לחייבו כמ"ש ב"ש בסי' כ"א סקי"א בשם מהרי"ל ובחת"ס חחו"מ סי' קי"ד דיש שעבוד נכסי בנדר הנה"מ סי' ר"צ סט"ו כתב דפטורין היורשים וליכא שעבוד נכסי ויכולים היורשים לומר קי"ל

ומ"ש דמצוה על היתומים לקיים דברי אביהם כמ"ש תוספת בכתובות דף פ"ו בד"ה פריעת יעיין בנה"מ סימן רנ"ב סק"ג דליכא בנדר שום מצוה על היתומים איברא דבשו"ת רמ״א שאלה מ"ח בשאלה ג' כתב אם היה חל הנדר על אביהם צריכים היתומים לקיים משום דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם דלא גרע משאר חוב דמצוה לפרוע כדאיתא בכתובות דף צ"א אלא דאין כופין על זה וגם רעק"א ז"ל בס"ס ס"ח אישתמיטתיה דברי הרמ"א אלו ומ"מ כיון דאין זה בכח שטר התנאים י"ל שמא פרע אביהם דלא עדיף ממע"פ

תקנב

מי שהיה לו חמץ בדרך ולא היה לו למי למכור והפקירו בפני עדים בי"ג בניסן מהו לאחר הפסח. זה מבואר לכאורה בירושלמי פכ"ש ה"ב ז"ל הפקיר חמצו בי"ג מהו לאחה"פ ר"י אמר אסור רשב"ל אמר מותר אמר ר' יוסה לר' פנחס נהיר את כד הוינן אמרין אתיא דר"י כר' יוסי ודר"ל כר"מ פירוש דר' יוסי ס"ל אין הפקר יוצא מת"י בעלים אלא בזכיה אינה כן אלא ר' יוחנן חייש להערמה מה נ"מ נפלה עליו מפולת לית כאן הערמה עכ"ל וראיתי בשו"ת רמ"ץ סימן כ"ה אות זיי"ן דהקשה בעיקר הביטול דמהני מטעם הפקר דהא קי"ל בחו"מ סימן רג"ע דתוך ג"י יכול לחזור מהפקר אף במטלטלין וא"צ שום קנין לזכות אם כן עובר עליו בב"י מטעם הואיל ואי בעי חוזר כדס"ל לר"א בפסחים דף מ"ו דעובר בב"י בחלה משום הואיל ואי בעי מתשיל עלה א"ד ויותר ה"ל להקשות אהא דירושלמי דמה יועיל הפקר בי"ג דיום א' דפסח עדיין תוך שלשה ימים ונלגנ"ד לפימ"ש הר"ן בתשובה סימן מ"ו אהא דתקנו חכמים מקח וממכר לפעוטות במטלטלין משום כדי חייו דאם מכרן הפעוטות בנכסים מועטין לא עשו כלום דכיון דתק"ח היא במקום איסור לא תקון והובא במל"מ פ"ט מהלכות זכיה הלכה יו"ד וכתב שדעת הר"ן כדעת הרמב"ם שם עיי"ש ולפ"ז ה"נ כיון דמה דיכול לחזור תוך ג"י להפקרו הוא רק מתק"ח כדאי' בנדרים דף מ"ד מפני הרמאין שמפקירין כדי להפקיע ממעשר ואם כן הכא כשיחזור מההפקר כשחל חיוב דתשביתו ואיסור דבל ימצא הרי עושה איסור כשחוזר בו מן ההפקר אם יועיל ההחזרה ממילא במקום איסור לא תקנו

והנה בשיירי כנה"ג סימן תמ"ח בהגהות ב"י אות זיי"ן כתב דהירושלמי דר"י אוסר משום הערמה מיירי שלא הפקיר בפני עדים אבל הפקיר בפני עדים בפירוש מותר ובשו"ת עבודת הגרשוני סימן ק"ה כתב שאם הפקיר הפקר גמור אף עפ"י שדעתו היה לחזור ולזכות בו לאחה"פ מ"מ הוה הפקר ומותר לו כיון שהוא יודע האמת שהפקיר אבל אם אנו יודעים שיש לו חמץ שעבר עה"פ באופן דלית לו מגו והוא אומר הפקרתיו אינו נאמן שאנו חוששים שמא משקר אף שיש לו עדים שהפקיר דיש לחוש שמא לא הפקיר בלבו לגמרי עיי"ש ולענ"ד קשה לסמוך על זה דאם כן למה לא אמר הירושלמי הנ"מ לענין הפקר עצמו דאם הפקיר בפני עדים דאין לחוש להערמה לדעת השיירי כנה"ג או גם לדעת עבוה"ג היכא דאית לו מגו או עכ"פ לדידיה יהא מותר דיודע בנפשו שהפקיר בכל לבו ולמה נקט הירושלמי הנ"מ בנפלה עליו מפלת דלא מיירי ר"י ור"ל מזה אע"כ דלא חלקו בתקנתן ומצאתי בכנס"י סימן י"ד שהרגיש בזה ותרצו ולע"ד דבריו דחוקין יעיי"ש

מיהא אם בעל החמץ לא היה בדרך עם החמץ דנמצא לא היה יכול לבערו וגם לא היה עמו גוי למכרו לו דאזי אנוס הוא דמה היה יכול לעשות יותר ממה שהפקירו י"ל זה הוא כנפלה עליו מפולת דמותר משום שלא היה יכול לבערו ואפשר היה לומר דכה"ג גם באכילה מותר לאחה"פ אך בתשב"ץ ח"ב סימן קצ"ט כתב בראובן אצר תבואה תחת הקרקע וערב פסח ביקר תבואתו ומצאו שרויה במים ולא היה לו שהות למכרה לגוי קודם הפסח והניחה עד לאחה"פ והיתה נתבקעה אסור לאכלה ומותר למכרה לעכו"ם דחמץ שעעה"פ אינו אסור אלא משום קנסא משום דעבר אב"י ואב"י וזה אין לנו לקונסו דמה היה לו לעשות אנוס הוא וכבר ביטל וביטול מהני אפילו בחמץ ידוע את"ד הרי דגם באנוס לא התיר באכילה רק בהנאה

אמנם שאני התם דהיה יכול לבערו ולשרפו ולהוליכו לים אבל הכא גם זה לא היה בידו ואנוס גמור הוא גם על הביעור ולמה נקנסיה כיון דליכא שום חשש הערמה דהוי כנפלה עליו מפולת דמותר כיון דא"י לבדוק אחריו משום חשש סכנת עקרב ועיין חק יעקב בסי' תל"ג סק"כ. ועדיין יש להרהר משום מ"ש הרשב"א בתשובה סי' עי"ן והובא ברמ"א סימן תל"ו ובמג"א שם סק"ט באוצר חטים שיש חטים מחומצים בקרקעות הבור אם נעשה האוצר שלשים יום קודם הפסח אינו זקוק לבערו אלא מבטל בלבו ודיו מיהו לאחר הפסח כשמפנה האוצר אסור ליהנות מאותם חטים דאפשר דגרע ממפולת דהתם ממילא הוא שנמצא דלא היה בדעתו לפנות בגל ולחטט אחה"פ אבל כאן דעתו לפנות בורו וכה"ג מחלק המג"ד בסימן תל"ג סק"ח ואם כן י"ל ה"נ דעתו לזכות בהחמץ אחה"פ