תשורת ש"י שלט

אפערט דיכול לומר שאינו רק שכיר של הישראל אם כן ירא לפרסם שהעסק כולו שלו

ועוד הא מרחץ ותנור של ישראל אסור להשכיר לגוי משום מ"ע דיאמרו דשכיר של ישראל הוא ועושה מלאכת ישראל בשבת כדאיתא בא"ח סי' רמ"ג ולא סמכו חכז"ל אהא דגוי מפעי פעי אלא דיש לדחות דשאני מרחץ ותנור כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבת דאין דרך רוב אינשי להשכירו ולשון הר"ן ס"פ כל כתבי לפי שהוצאות המרחץ מרובה ושכרו מועט עיי"ש לכן לא סמכו אהא דעכו"ם מפעי פעי דלא יאומן כי יספר משום דאין דרך רוב העולם בכך אבל כאן דרך כל העולם לשכור חנות למכור בו סחורה או דבר מאכל שפיר יש לסמוך אהא דמפעי פעי ואפילו לדעת הפוסקים דדוקא ביושב בבית המטבחיים בשעת מכירה י"ל משום דאל"ה מוכח ונראה דאין לו חלק ולא יאמינו לו שיש לו חלק

ומ"מ כיון דעדיין י"ל דכאן אינו רוצה לפרסם דכולו שלו מפני המס וגם שאין לו אפערט לכן צריך שיעלה הדבר בשטר ועדים לפני השופטים וזה מועיל לפרסומי מלתא כמ"ש ב"י א"ח ס"ס רמ"ה ומג"א סימן רמ"ו סקט"ו וכתב רמ"א ס"ס רמ"ו דכל צדדי התרים אלו הלכתא ננהו רק שיפרסם שעשה דרך היתר והא"ר שם סקי"ז כתב ובעל נפש יחוש לעצמו רלב"ח סימן ק"ו ועיינתי ברלב"ח לא כ"כ רק שיבחר דרך המתוקן יותר גם לא הזכיר כלל מהא דיכתוב בערכאותיהם ואפשר על זה לא היה כותב שיחוש עוד גם בנשמת אדם כלל ג' חות וא"ו כתב לענין נידון דידיה אם השכיר הבית לגוי ונכתב בערכאותיהם תו אין לחוש

והכא יש לנו עמוד גדול לסמוך עליו הוא הפר"ת ביו"ד סימן פ"ז סק"ז שאין לנו לגזור ולאסור משום מראית עין זולת מה שנתבאר בתלמוד עיי"ש והובא בי"מ ח"ג כלל המ"ם אות תי"ד

ומ"מ נראה שלא ישים הישראל הפירמא שלו על הבאנק דאינו מוכרח להעמיד הפירמא כי אם יעמוד הפירמא שלו על הבאנק יש יותר חשש משום מ"ע דהפירמא מורה שכל עסקי הבאנק שלו או יעמוד הפירמא רק על צד הבאנק של בשר שלו ולא יהא גם על צד החנות שמוכרין ד"א

עוד נ"ל על קושיא הנ"ל למה לא סמכו במרחץ ותנור אהא דסתם גוי מפעי פעי לפימ"ש המג"א בסימן רמ"ד סק"ו אהא דבמרחץ חששו למ"ע דעוברים ושבים ובשביעית לא חששו משום דבשביעית הקילו וכתב בנו"ב חא"ח סימן י"ב הפירוש דאין איסורו חמיר כמו איסור שבת ויו"ט לכן בחוה"מ דאפילו לפוסקים דס"ל שמלאכתו אסור מדאורייתא מ"מ הוא רק מק"ו או עשה דחג המצות תשמור ואין בו חיוב מלקות אין להחמיר בו יותר משביעית עיי"ש ובנוב"ת חא"ח סימן ק"א אם כן י"ל לענין מת"כ דאין בהן רק עשה כמבואר ברמב"ם פ"ט מהלכות בכורים לכן הקילו לענין חשש מ"ע מפני טעם דגוי מפעי פעי משא"כ לענין שבת דעיקר איסורו חמיר ולפ"ז לענין איסור סחורה במאכלים שאיסורו גם לפוסקים שהוא מן התורה ילפינן מן יהיו בהוייתן יהיו ואין בו מלקות יש לסמוך נמי אהא דגוי מפעי פעי

אך עוי"ל בשלמא לענין מת"כ הקילו שלא להוציא ממון מיד בעלים משא"כ לענין השכרת מרחץ גם על יום שבת דאינו רק מניעת ריוח דכן מצינו לענין מלאכת דבר האבד בחוה"מ או באבל דחילקו בין הפסד מהקרן או מניעת ריוח ובש"ך יו"ד סי' קי"ט סקכ"ז כהב דהם לא גזרו איסור כדי להוציא ממון וכן משמע מדברי הה"מ שכתב בפט"ז מהלכות מכירה דמ"ש הרמב"ם דבאיסורי דרבנן אין המוכר מחזיר לו כלום יצא לו ממה שאמרו בירושלמי דשביעית דדבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה עכ"ל

ויל"ד דמעיקרא אמר הש"ך דהא לא גזרו איסור כדי להוציא ממון והביא ראיה מהה"מ דמטעם זה לא אסרו לעשות סחורה בדבר שאיסורו מדבריהם והרי סחורה אינו רק מניעת ריוח ואינו הוצאות ממון וצ"ל דמדמי איסור לסחור שהוא שכיח טובא ומעשים בכל יום להוצאות ממון שיזדמן רק לפעמים ועיין בא"ח סימן תקל"ט במג"ד סק"ד ובמג"א סק"ט דבטול מו"מ פסידא הוא עיי"ש ואם כן ה"נ י"ל בשלמא הוצאות ממון דמת"כ לא החמירו בו כל כך משום מ"ע כשיש טעם דמפעי פעי משא"כ שכר שבת דמרחץ ותנור דאינו רק יום אחד בשבוע ושכרו מועט כמ"ש הר"ן ס"פ כ"כ ואם כן אין לאסור משום מ"ע היכא די"ל מפעי פעי או שמפרסם ע"י ערכאות שהשכיר חנותו דזה חשוב פסידא כיון שהוא תמידי ואף דכ"ז אין מוכרח מ"מ כיון דיש לחלק אין לנו לאסור ולגזור משום מ"ע כיון שלא נמצא בש"ס וראשונים

תקמב

כפר קטן ודרים שם מעט יהודים וזה איזה שנים בחדר אחד הנבנה מתחלה להשתמש שם בהנחת חפצים וגם השתמש שם למכור בשר ואח"כ התפללו שם בני הכפר איזה שנים גם העמידו שם אה"ק עם ס"ת ובעל הבית לא נתן להקהל החדר לחלוטין רק לא עיכב בידם והיה דרכו בכל שנה לפני פסח לדור באותו חדר איזה ימים וגם בכל ימות השנה הניח שם קצת כלים ושאר דברים וכעת נתקלקל הגג ולא אבו הקהל לתקנו ע"כ נתחרט בעה"ב ואינו רוצה להניחם להתפלל שם ורוצה להשכירו לבית דירה ואומר שמעולם לא היה להחליטו לבית תפלה רק בתורת ארעי ומבואר בא"א להגאון מביטשאטש באם לא נבנה מתחלה על זה כשחוזר ואין דעתו ליתנו עוד נפקעה קדושתו וי"ב בדרבנן דרק עד עתה היה מיוחד לזה

תשובה איתא במהרי"ט צהלין שאלה קצ"ז אפילו נקבע המקום לתפלת ציבור אם לא נקבע לתפלה בלבד אלא שהבעל הבית משתמש בו גם כן אין בו קדושת בית הכנסת והוכיח כן מלשון הרמב"ם הלכות תפלה פ"א הכ"א

ובלאה"נ הרי מבואר בא"ח סימן קנ"ג סט"ז מי שהשאיל ביתו לבית הכנסת יכול לאסרה על כל הקהל ואם לא השאיל להם בפירוש רק הניחם לכנוס לביתו להתפלל הרשות בידו למחות כמו שירצה עיי"ש א"כ ש"מ דאין להקהל שום זכות בו דאל"ה איך יכול לאסרו עליהם ממילא נמי דגם קדושת בית הכנסת אין בו משעת החזרה אפילו לגבי בעה"ב גופא ול"ל בשלמא נגד הקהל דהוי ענין ממון י"ל אוקמה בחמ"ק אבל לענין איסור קדושה הוי ספק איסור דלחומרא דהא מבואר בנמ"י פרק מי שמת אהא דשכ"מ שהקדיש נכסיו דמבעיא בש"ס אם יכול לחזור כשעמד וסלקא בתיקו הלכך בין הקדש בין עניים הם המוציאים דנכסי בחזקת נותן קיימא ועליהם להביא ראיה הלכך אם עמד חוזר ואף ע"ג דאמרינן דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היינו דלא מצי למיהדר על מה שידענו בבירור דעתו אבל