תשורת ש"י שלד

ומי שירצה יניח ועדיין לא אמר השר דעתו וכל מי שהיה לו אותו חירות יתיב בהאי פחדא אולי ממנו יסלק השר החירות אם מותר להשתדל ע"י שחד להציל עצמו והנה גוף הדין דרשאי להשתדל אף דעי"ז ע"כ יסלק השר אחר מבואר בחו"מ סי' שפ"ח ס"ב בהג"ה ובש"ך חו"מ סי' קס"ג ס"ו סקח"י

אך אם מותר ליתן שחד להשר צ"ע דהנה מבואר ברמב"ן עה"ת פ' וישלח בפסוק ויענו בני יעקב מן הירושלמי בדינן של ב"נ הטה דינו נהרג לקח שחד נהרג והובא באחרונים וכן העלו האחרונים והובאו בפ"ת חו"מ סימן טי"ת סק"ג וא"כ הנותנו עובר משום לפ"ע לת"מ

אמנם נראה דכאן אין איסור דנידון זה הוא כמו שודא דדיינא דהדיין נותן למי שירצה ה"נ נמסר להשר ושופט שבכ"מ לעשות כרצונו ואין בזה דין ומשפט לעיין בדין והנה בפרק הכותב דף פ"ה ע"ב בד"ה שודא כתבו דפיר"ת שהדיין יתן למי שירצה וכתבו וא"ת אם כן יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר וי"ל דכל דיין דמקבל אגרא לאו דיינא הוא וכ"כ תוספת בפחז"ה דף ל"ה הרי דלא כתבו דאסור משום לא תקח שחד אלא דלאו דיינא דהיינו כיון דלזה צריך שיהא דיין וכמבואר בפ' מי שהיה נשוי דף צ"ד ע"ב דא"ל ר"ש לר"נ אנא נמי שודא דדייני א"ל אנא דיינא ומר לאו דיינא וכיון דהמקבל אגרא לאו דיינא ממילא לא מהני שודא דידיה דחכז"ל לא מסרו דין שודא רק לדיינא

ויותר מזה הרי בירושלמי כתובות פרק מי שהיה נשוי הלכה ד' איתא שוחדא דדיינא על שני שטרות שיוצאין על שדה אחת איזהו מהן שירצו ב"ד להחליט מחליטין ופירש ק"ע שמותר ליטול שוחד ליתן השדה למי שירצה וכ"כ הר"ן בפרק שבועות העדות ונמ"י פחז"ה והובאו בד"מ סימן ר"מ והש"ך שם כתב על הד"מ שהוא שגגה שהרי מבואר להדיא בתוספת דאף לפיר"ת אסור ליקח שוחד ובחנם תפס על הד"מ דגם הד"מ הביא לבסוף דברי התוס' אלא בלשון אחר דאם נטל שכר על זה דינו לאו דין והנכון עם הד"מ דלא כתבו התוספת דאסור ליקח שחד אלא דלאו דיינא והיינו כיון דנוטל שכר לאו דיינא מקנס דרבנן דינו לאו דין ובזה פליגי תוס' עם ר"ן ונמ"י דלדדהו ליכא בזה גם מה דתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלין דאין בזה לימוד דין כיון דתליא רק ברצון הדיין ולהתוספת גם בזה דינו לאו דין אבל משום איסור שחד מוכח גם מהתוספת דליכא בזה אלא דאפשר כיון דלתוספת נמי דינו בטל ממילא אסור ליקח שכר אף דליכא איסור שחד מ"מ נותן השדה שמוטל בספק לאחד בלבד שלא כדין כיון דלאו דינא הוא ואין הפקרו הפקר

נמצא בנידון דידן דאין צריך בזמ לדיין מומחה ולהפקר ב"ד אלא שכך יצא מן שרי המדינה דהיינו המנוסטריא שהרשות ביד שר ושופט המקום ליקח החירות מן מי שירצה עד שליש בעלי החירות אם כן אפילו יתסר זה לישראל אין צריך בזה דין דיין ומותר ליקח שכר על זה להניח להנותן לו שכר והגם דרמב"ן שהביא הש"ך כתב דהירושלמי דאמר שוחדא דדיינא גוזמא הוא מ"מ הרי תוספת ור"ן ונמ"י פליגי ורבים הם ובענ"ד צ"ע דברי רמב"ן דגוזמא היינו מלתא בעלמא ולאו דוקא כדפרש"י בפ' גיד הנשה דף צדי"ק ע"ב ושם מייתי איזה דברים שאמרו גוזמא וכולם אין נ"מ לאיסור והיתר אבל כאן דלרמב"ן היא איסור ליקח שוחדא איך יאמר הירושלמי דבר דאתי למטעי ולהקל וכדאיתא פ"ק דסוכה אימר דאמרינן לא דק לחומרא אבל לקולא מי אמרינן ופרש"י שם דף חי"ת דלקולא לא אמרינן לא דק דלא ליקיל אח"כ מצאתי שכ"כ הריטב"א שבאס"ז פ"ק דביצה דף ד' ע"א וז"ל דלגבי ביצה ואפרוח אשמועינון רבותא אבל אמה וקליפתו נקט לגוזמא אבל לא קאמר אפרוח בקליפתו משום גוזמא דלא הוה נקט איסורא בלשון התירא ח"ו עכ"ל

אך כ"ז אם הדת נתנה ליטול החירות ולהניח החירות ברצון שר העיר בלא טעם ואומדנא אבל אם הוטל על שופט המקום לעיין ולאמוד למי ראוי יותר להניח ולמי ראוי יותר לסלק אזי אסור ליתן שוחד דהא לרש"י דפירש שודא דדייני לפי אומדנא מבואר בפוסקים דאסור ליתן ולקבל שוחד והמתירים ליתן שוחד הוא רק לר"ת דפירש שודא בלא אומדנא רק למי שירצה הדיין יתן

תקלו

אחד קנה מחברו הרבה עצים גדולים קשורים יחד ושכר הלוקח חמשה אנשים לדחות העצים לתוך הנהר להוליכם למקום אחר והנהר מעבר לרבים להוביל עצים וספינות למרחוק והחמשה אנשים ארבע מהם גוים ואחד ישראל ודחו העצים לתוך הנהר וכשהיו תוך הנהר חזר בו הלוקח מהמקח. הנה עצים גדולים שאין אחד יכול להגביה בזה כ"ע מודו דנקנה במשיכה לסימטא כדאיתא בחו"מ סימן קצ"ח ס"א ואמנם נהר כזה שהוא מעבר לכל מי שירצה להוביל ספינה או רפסודות אינו מבואר בש"ע אם חשוב כר"ה או כסימטא וממ"ש בחו"מ שם סי"ג דספינה אינה נקנית במשיכה אלא כדרך משיכתה כגון שמונחת במים או ברקק מים שהיא בסימטא משמע דמים הוי סימטא דלא התנה שיהא בסימטא אלא ברקק מים ובאס"ז פרק המוכר את הספינה דף ע"ו ע"ב נמי משמע כן בד"ה ולענין פסק הלכה דים ונהרות הוי כסימטא עיי"ש

אך תינח אם היו הפועלים ישראלים אבל ע"י פועלים גוים אין משיכה בסימטא קונה כמ"ש בנה"מ סימן קפ"ח ס"א ואם כן דנמשך לסימטא ע"י פועלים גוים וישראל גם כן לא מהני דאיתא בחו"מ סימן רס"ט ס"ד הגביהו חרש ופקח כאחד גם פקח לא קנה כיון דחרש לא קנה לא חשוב הגבהתו קנין ואם הן ה"נ כיון דמשיכת הגוים לא קנה להלוקח לא קנה גם ע"י משיכת הישראל

איברא דבקצו"ח שם כתב דפליגי רש"י ואס"ז בחרש ופקח שהיו שניהם רוכבין או מנהיגים דלרש"י כל אחד מבטל קנין חברו ולאס"ז ס"ל דוקא גבי הגבהה בעינן שיגביה אחד כולו מע"ג קרקע וכיון דתפסו חרש בקצה אחד הוי כמונח חציו עג"ק אבל רכוב או מנהיג דהוי קנין דאזיל מחמתו לא מבטל אחד קנין חברו וקנה פקח כולו עיי"ש אם כן ה"נ לענין משיכה דאזיל מחמתייהו תליא בפלוגתא זו ואם כן אם האחד מוחזק בדמי העצים י"ל קי"ל ועדיין צ"ע אם לחלק בין כל אחד לבדו יכול להנהיג ולרכוב ובין משיכה כזו דהישראל לבדו אינו יכול למשוך ואיך יקנה כיון דלא נמשך על ידו לבד מכ"ש דהיו ארבע גוים וישראל אחד לבד דהעצים רובם נמשכו ע"י רוב גוים והל"ל דלא קנה ע"י הישראל רק חלק חמישית והכי הוה מסתברא לי אמנם בפרק המצניע דף ל"ג איתא אם הוציאו שנים ככר לר"ה וכל אחד אינו יכול שניהם חייבים