תשורת ש"י שלא

המצוה אבל לענין כולל קיל קבלה משבועה וה"נ כונת הטו"ז במג"ד סימן רי"ש

ועוד נראה הא דאמרו בפ"ק דתענית שם תבטל גזרתינו את נדרו היינו שלא יתענה באותם ימים טובים אבל שאר בה"ב של כל השנה מחויב להתענות ולא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו וראיה לזה מהתוספת פ"ק דתענית דף י"ב שם בד"ה ואם גזרתינו קודם לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתינו אומר רש"י ידחה נדרו מכל וכל ולא ישלים אותו תענית והר"י מסופק בדבר ויש להחמיר דדוקא אותו יום לא יתענה אבל ישלים אותו ליום מחר הרי רש"י והר"י לא מחולקים רק אם צריך להשלים ביום מחר אבל שאר בה"ב של כל השנה מחויב לתתענות ולמה לא אמרינן כיון שהותר מקצתו הותר כולו דגם להר"י עכ"פ הותר מקצתו דהוא קיבל עליו להתענות בה"ב ונדחה ליום מחר ועיין בסימן תקס"ח ס"ב דאם קיבל עליו להתענות בה"ב אינו יכול ללוות ליום אחר דדוקא בה"ב קיבל עליו ואם כן הותר מקצתו ע"י גזרתינו ולא אמרינן הותר כולו וכן מוכח מיו"ד סי' רט"ו דבס"ב איתא נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות ויו"ט מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם והותר כל הנדר וכתב הש"ך שמותר בכל הימים דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ובס"ג איתא אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת ויו"ט ור"ח ולא אמר בזה דהותר כל הקבלה שיהא מותר בכל הימים אפילו אינם שבת ויו"ט אלא דוחה שבת ויו"ט לבד

וי"ל הטעם דהא דנדר או שבועה דהותר מקצתו הותר כולו ילפינן בירושלמי מדכתיב גבי נדר ושבועה ככל היוצא מפיו יעשה דוקא אם ככל היוצא מפיו יעשה והובא בר"ן ריש נדרים אבל קבלה אינו נדר ושבועה רק ילפינן קבלת מצוה בפיך זו צדקה כדאיתא בפ"ק דנדרים דף זיי"ן ובר"ן וריטב"א פ"ק דתענית וכיון דלא כתוב רק בפיך ולא כתוב ככל היוצא מפיך לא אמרינן הותר מקצתו הותר כילו

ואפילו בשבועה כנידון המג"ד שנשבע שישבות מעכשיו ומבטלין שבועתו כדי לתקוע שופר דמ"מ חייב לשבות משאר מלאכות ולא אמרינן הותר כולו כיון דמדאורייתא אין בתקיעה איסור דאינה מלאכה גם אין מחויב בשני דר"ה לתקוע מדאורייתא רק מדרבנן וכיון דמדאורייתא לא הותר כלום אזי אי אפשר לומר ע"י דרבנן הותר כולו וכה"ג כתב הר"ן בפסחים פכ"ש דחמץ לא בטיל משום דהוה דשיל"מ דמותר מן התורה לאחר הפסח אף דמדרבנן אסור גם אחה"פ לא נתיר לו איסור דאורייתא מכח זה עיי"ש

וכיון שכן י"ל מה דאמרינן דע"י כולל חייב משום דאם נימא דעל מקצתו לא חל נימא הותר כולו נמצא קשורין זה בזה לכן אמרינן מגו דחל השבועה על הרשות חל נמי על המצוה וכסברא זאת כתב בנתיבות סימן ק"ה ס"ב אם כן כה"ג בשבועה כנידון הטו"ז דלא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו ממילא ליכא למימר כולל מגו דחל על הרשות יחול נמי על החיוב ומצוה וכן בקבלה כיון דלא אמרינן הותר מקצתו הותר כולל ליכא למימר נמי מגו דחל על הרשות חל נמי על החיוב אח"כ מצאתי במחנה אפרים הלכות שבועות סוף ס"ח שכתב כעין סברא זו ז"ל והא דשבועה חיילא בכולל משום שא"א לשבועה שתחול במקצת עיי"ש אף דכונתו שא"א שתחול במקצת היינו משום דאם עשה מקצתו לא יצא ידי שבועתו מ"מ גוף סברתו כמו שכתבתי דלא אמרינן כולל רק היכא דתלוי זה בזה שאי אפשר לחול זה בלא זה

איברא דזה דוקא לדעת הסוברים דגם אם מעיקרא מחמת הדין אין השבועה חל על מקצתו אמרינן כיון שהותר מקצתו הותר כולו אבל לדעת הפוסקים דבכה"ג לא אמרינן הותר כולו ל"ל הכי דהא בנשבע שלא לאכול מצה אמרינן כיון דחל אמצה דכל השנה חל נמי אמצה דליל פסח כן איתא בירושלמי שהביאו תוספת פ"ג דשבועות דף כ"ד בד"ה אלא הן ומחלוקת זה הובא בשעה"מ פי"ב דהלכות נדרים

וראיתי בספר החיים על הלכות ר"ה סימן ת"ר דכתב לתרץ דברי המג"ד דכולל לא חל רק אם יש בידו לקבל על עצמו הדבר ההיתר לבדו לכך אמרינן כיון דעכ"פ חל על ההיתר חל נמי על האיסור אבל כאן א"א לקבל שבת לחצאין לומר דעל זה מקבל ועל זה לא מקבל יעיי"ש הנה גוף הסברא כתבתי נמי בערך ש"י על יו"ד ריש סימן רל"ט וכיונתי לדעתו ת"ל אבל מ"ש הוא דא"א לקבל שבת לחצאין לא נ"ל דאטו לא מהני אם נשבע לשבות בע"ש סמוך לשבת ממלאכת רשות ולא ממלאכת מצוה ושבת עצמה מצינו דהתירה התורה עבודת הקרבנות ומילה ודבר שיש במלאכה אחת פקוח נפש ומ"מ מחויבין לשבות משאר מלאכות

תקל

ראובן קיבל להעמיד תבן לשר על אופן שיביא לו תעודה מן הבורגר מיינסטר שאינו רמאי ובקל היה יכול להביא זה ובא אצלו שמעון ואמר לו מסור לי עסק זה דהיינו שלא תביא אותו חעודה ויתן לי השר בעד התבן יותר ממה שנתחייב ליתן לך ובעד זה אתן לך מאה ז"כ ונתן שמעון שטר על סך זה עד זמן פלוני וכתוב בשטר שקיבל עליו שמעון בחיוב ליתן לראובן מאה ז"כ לז"פ ונשתעבד שמעון באם לא יתן לו אז ויתבענו ראובן ויסרב שמעון אזי יתן שני מאות ז"כ גם נשתעבד לדון עמו אצל גוים בדיני הבערזא ולבסוף השטר כתוב מודה אני הח"מ שכל הכתוב בשטר זה מראשו עד סופו קבלתי עלי בחיוב גמור בקאג"ס בב"ד חשוב

הנה גוף החיוב המאה ז"כ חייב שמעון אפילו בלא קנין ובלא בד"ח דיכול לחייב עצמו בשטר אפילו בחנם כדאיתא בחו"מ סימן מ"ם אבל הקנס יש בו משום אסמכתא וצריך קנין ובד"ח כדאיתא בחו"מ סימן ר"ז והנה כאן נכלל בקנין אחד הקנס והחיוב לדון לפני גוים ועל זה לא מהני הקנין כדאי' בחו"מ סימן כ"ב ס"ב וגם לראב"ן שבש"ך שם סק"ד הוי קנין דברים ואינו מועיל ואם כן כיון שהקנין על דבר שאינו מועיל עם דבר המועיל פליגי הפוסקים דלחד דעה בטל כל הקנין כדאיתא בחו"מ סי' ר"ג אם כן ליכא קנין ממילא הוי אסמכתא לאותה דעה ויכול שמעון לומר קי"ל וכה"ג כתב בשו"ת בר"א חחו"מ ס"ס כ"ט לענין חיוב בתנאים

וזולת זה יש לפקפק על מה שכתוב דנעשה בבד"ח דהא מבואר בסימן כ"ב דאסור לדון בפני העכו"ם ועוד יש בזה איסור משום הערמת רבית כדאיתא ביו"ד סימן קע"ז סי"ד ואם כן אפשר בטלה חשובתייהו באותו שטר ותא חזי גודל האיסור בחו"מ סי' כ"ו לידון בפניהם

ועוד כיון דלא כתב מעכשיו לא מועיל קנין בבד"ח לבטל אסמכתא לדעת הטו"ז בחו"מ סי' ר"ז סי"ד.