תשורת ש"י שכט

תקכז

ראובן שידך בתו לבן שמעון יורש אביו ופסק ראובן סך נדן ובן שמעון פסק נדן כנגדו חיץ מהחלק ירושה שיגיע לו בין היורשים אח"כ אמר בן שמעון שאין לו רק נחלה כסך הנדן שזה נופל בחלקו הירושה ואין שאר היורשים רוצים לוותר לו ואמר ראובן שאינו רוצה בזה ואמר לו בן שמעין שימחלו זה לזה ויהא ניתר הקשר ואמר ראובן ג"פ שהוא מוחל ולקח בן שמעון התנאים ואמר לראובן הרי לך התנאים ונפרד הקשר ולקח ראובן התנאים והלכו זה מזה אח"כ בא ראובן ואומר שמסכים שלא יהא להחתן רק סך הנדן שפסק והחתן טוען שכבר נתבטל השידוך

הנה אם בלא כעס מחלו זל"ז מהני המחילה ואם ע"י כעס הוא פלוגתא כדאיתא בחו"מ ס"ס של"ג ובפ"ת שם

אך יל"ע הא מבואר בחו"מ שם ס"ח בהג"ה מלמד אצל בעה"ב שא"ל בעה"ב לך מעמדי ונתרצה המלמד יכול בעה"ב לחזור בו ולעכבו דא"י למחול שיעבודו של נער ואם כן ה"נ אין ראובן יכול למחול שעבוד החתן לבתו

אמנם בתפארת ישראל על משניות סוף סדר נשים ברמז"י אה"ע סימן כי"ן כתב במחלו החתן ואבי הכלה אהדדי אינו מזיק מה שנשאר השטר בידו ככתוב בחו"מ סימן י"ב ורמ"א וא"ל דא"י למחול שעביד הכלה וכחו"מ סימן של"ג ליתא דהא לא זכתה מאביה סך הנדן עדיין דה"ל קנין אתן והרי אין החתן צריך לנושאה חנם והובא בפ"ת לאה"ע סימן נו"ן סק"ט יע"כ מיירי דעכשיו חוזר בו אבי הכלה ורוצה לסלק הנדן דאל"כ אפילו בלא מחילה אין החתן מחויב לנשאה וע"כ הטעם משום דכבר מחל ובידו היה שלא לסלק הנדן דה"ל קנין אתן לכן שעבוד בתו בדידיה תליא ויכול למחול

אך לפי מה דנוהגין האידנא לכתוב בתנאים דהתחייב עצמו ליתן הרי חייב ליתן אפילו בלא קנין כדאיתא בחו"מ סימן מ"ם וכ"ש דכותבין בסוף התנאים דקנינו מהם וכ"כ בחת"ס בסימן קל"ה אבל בשו"ת ברית אברהם החו"מ סימן כ"ט אות י"ב כתב דאינו חייב אפילו בקנין כיון דתחלה כתוב בתנאים ישא פלוני בת פלוני והקנין שכתוב לבסוף קאי גם על זה והוא קנין דברים לכן בטל הקנין גם על חיוב גופי כיון דהוא קנין אחד על הכל והחיוב בלא קנין גם כן לא מוטיל כיון דאינו חיוב מוחלט רק אם ינשאו עיי"ש והובא בבית שלמה חלק אה"ע סימן ס"ה ובאמת בונהרי״ט חחו"מ סימן ק' מבואר אף דנתחייב בקנין ובשבועה להשיא בתו לזה ובנדוניא אם חזר בו אח"כ נפטר החתן אפילו אח"כ רוצה אבי הבת בהשידוך ולא אמרינן דא"י למחול זכות בתו ועיין בית יעקב על אה"ע סימן קי"ד ס"ג ומה שכתבתי לקמן שאלה תק"ם

ועוד דהכא אינו מחויב ליתן הנדן להחתן כיון דהחתן אמר שיהא לו חלק ירושה נוסף על סך הנדן ועתה אין לו ואם כן היה ביד האב שלא ליתן הנדן כלל אף דנכתב לשון חיוב והיה מתבטל השידוך היה בידו גם כן למחול שעבוד בתו

ואין לומר מ"מ כיון דהחתן אמר שהנדן לא ינוכה מהירושה הרי הטעה את הכלה ואביה ויחויב קנס ואין האב יכול למחול דהא הקנס של הכלה כמ"ש בקו"א של המקנה סימן נו"ן חדא דבשו"ת מהר"ח אז סימן קנ"ב הניח בצ"ע למי שייך הקנס ואיך נוציא מהחתן דהא אם שייך להאב מהני מחילתו

ועוד דהחתן אנוס דמתחלה כסבור שיוותרו לי שאר היורשים שכן הבטיחוהו וגם כבר וויתרו לאיזה יורש אחר ומה יעשה הבן זה שעכשיו אינם רוצים לוותר לו אחר שבפירוש אמר כן לראובן דהיורשים רוצים לוותר לו כאשר עשו עם יורש אחר ומ"מ אף דהחתן אנוס ופטור אין ראובן חייב דאונס רחמנא פטריה ולא חייב לאידך כדאיתא בירושלמי והובא בש"ך חו"מ סימן כ"א ולפ"ז נראה דאפילו לא אמר ראובן שמוחל להחתן ואפילו לא החזיר לו החתן התנאים מ"מ כיון שכבר הגיע זמן הסילוק הנדן והחתונה ואין ביד החתן לקיים מה שפסק וראובן כששמע כן הקפיד ואמר שאינו רוצה בהשידוך מיד נתבטל השידוך אפילו היתה בתו שם ואמרה שאינה חוזרת מהשידוך לאו בדידה תליא לכוף לאביה ליתן מה שנתחייב כיון שלא נתחייב רק מחמת שאמר לו החתן שיש לו גם ירושה זולת הנדן ובלא נתינת הנדן של ראובן גם החתן אינו רוצה ממילא אף דאח"כ רוצה ראובן לסלק הנדן ואינו מקפיד מ"מ כבר נתבטל השידוך ויכול החתן לחזור מהשידוך וכמבואר בקצו"ח סי' רמ"ג וכתיבות סי' רמ"א סי"ב

וב"ש בסימן נו"ן סקט"ז ובאה"ט שם סקח"י הביאו משו"ת ש"י דאם עשה שידוך עם אחותו ונתחייב בקנס והאב ממאן שניהם פטורים והב"מ תמה דהא קנס דשידוכין גם כן פטור מדינא דהמבייש בדברים פטור רק משום דחייב עצמו ולא הוי אסמכתא דלא חשוב גוזמא כיון דאידך נתבייש אם כן אפילו אין לו הרשאה מאביו רק הבטיח שבלא ספק יתרצה אביו חייב כשאביו ממאן ול"ד למ"ש הרשב"א סימן תשע"א דאם האב עשה שידוך והבת ממאנת דהוי אונס ולא ה"ל להתנות אף דשכיח ולא שכיח משום דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב אבל זה שכיח שלא יתרצה האב למה שעשה הבן וה"ל להתנות והשיג שם על הב"ש עיי"ש ואם כן י"ל גם בנ"ד דה"ל להחתן להתנות שלא יתחייב בקנס אם לא ירצו שאר יורשים לוותר דזה ודאי שכיח במתנה מרובה דאפי' מחוסר אמנה אינו כדאיתא בב"מ דף מ״ט

אמנם נראה דודאי אונס הוא במה דאין הבת מתרצה או בנידון הש"י וב"ש דאין האב מתרצה אלא אם הוי שכיח דה"ל להעלות על דעתו ולהתנוה ומדלא התנה קיבל עליו הקנס אף כשיהא אנוס והוא אינו מבייש רק הביוש ע"י אחר אבל נהי דאידך מתבייש ושוה הביוש כדי כל הקנס מ"מ גוזמא הוא לחייב את עצמו במה דהוא אנוס ול"ד להיכא דאינו אנוס נהי דמבייש בדברים פטור מ"מ הוא ברצונו מבייש ואינו גוזמא שישלם דמי הבושת וא"כ אף דחייב עצמו גם על האונס הוי אסמכתא והרשב"א שכתב דלא ה"ל להתנות כיון דלא שכיח לא דבלא"ה היה חייב הקנס אלא דהשאלה היה דנשבע האב להשיא את בתו וע"י ממון היתה בתו מתרצית וכתב דאינו מחויב ומשום דאנוס הוא ומבואר בב"ש ס"ק ט"ז משום דאומדנא הוא דאדעתא דהכי לא נשבע לכן אם הוי אונס דשכיח דה"ל להעלות על דעתו ולהתנות ומדלא התנה נשבע גם אם יצטרך לפייסה בממון דאזלא האומדנא

א"כ ה"נ בנ"ד כיון דרוצה החתן בהשידוך רק אנוס מחמת דיורשים אינם רוצים לוותר נגדו ומתחלה כסבור דיוותרו כנגדו אף דחייב עצמו בקנס ולא התנה פטור מהקנס וגם פטור מלהחזיר הוצאות