תשורת ש"י שכז

כמי כל כמה דלא עביד תעניתא כמאן דלא בא ליד גבאי דמי שהרי בידו הוא וקבלת תענית אינו אלא לצדקה כאלו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה והמורתם יתן לעניים ואומדן דעת הוא דאדעתא דהכי קיבל הלכך לוה ופורע עכ"ל וקשה כיון דהוי רק כצדקה דמצי יזיף מה צ"ל ואומדן דעת הוא ואם אומדן דעת הוא מה צ"ל דהוי לצדקה

ונראה דהמח"א שם הקשה הרי בצדקה נמי איתא בפ"ק דר"ה דף וא"ו דאי קיימי עניים צריך ליתן מיד והוא קושיא אלימתא ונ"ל דלפיכך כתב הראב"ד ואומדן דעת הוא דאדעתא דהכי קיבל ולפימ"ש הריב"ש והובא בטו"ז ר"ס רי"ח ביו"ד דלא אזלינן בתר אומדנא רק במה דבינו לקונו אבל הנוגע לטובת חברו לא אזלינן בתר אומדנא אפי' אומדנא דמוכח אלא אם מוכח טובא עיי"ש וס"ל לראב"ד דגם בצדקה יש אומדן דעת כמו בקיבל תענית דאדעתא דהכי קיבל שיוכל ללות אם יצטרך ולפרוע אח"כ דמ"ש זה מזה אלא התם דנדר ליתן צדקה שהוא טובת עניים לכן בקיימי עניים צריך ליתן מיד דלא מהני האומדנא דפשיטא שאינו אומדנא דמוכח טובא אבל בתענית דהוא רק בינו לקונו מהני האומדנא אמנם דוקא כיון דבצדקה כ"ז דלא קיימי עניים מצי יזיף כיון דליכא עדיין טובת עניים מהני אומדנא ה"נ בתענית אף דהוא עומד אבל לולא האומדנא גם בצדקה לא הוי מצי יזיף כיון דהפריש מעות הצדקה אף שהוא עדיין בידו יהא כשואל שלא מדעת או דהוה כמועל בהקדש

או מש"ה לא סגי ליה בטעם אומדנא לבד דאינו אומדנא דמוכח ואם אמר ככר זה עלי קונם ודאי אסור לאכלו ולפרוע בככר אחר אלא דכאן כיון שאינו נדר גמור לומר דקיבל עליו שתהא אכילת אותי יום עליו בקונם רק קבלה בעלמא לכן קיל וסמכינן אאומדן דעת קלה אף דאינו מוכח וכמ"ש הרמב"ן וריטב"א דלפיכך בקבלת תענית לוה ופורע משום דקיל מנדר גמור דאינו אלא כקיבל עליו ליתן צדקה וס"ל לראב"ד דנהי דאינו אלא כקיבל ליתן צדרה מ"מ אם קיבל עליו יום מסוים או אפילו סתם כאומר מיד וגם מחשש שמא ימות לולא האומדנא היה מחויב להתענות מיד

ולפי מה שפירש הרא"ש דברי הראב"ד דכונתו או ילוה תעניתו או יפדה בממון י"ל דהיינו אם אין קשה עליו התענית ומצי לצעורי נפשו אזי גדולה תענית מצדקה וילוה תעניתו אבל אם לא מצי לצעורי נפשיה דאינו בריא וחזק כמבואר בסי' תקע"א ס"א דנקרא חוטא וכדאיתא בפ"ק דתענית דף י"א אזי עדיף צדקה מתענית ולק"מ קושית הרא"ש ועוד דהא יש אדם דממונו חביב עליו מגופו וכמו שאחז"ל על ואהבת בכל נפשך ובכל מאדך ור"א גופא דאמר גדולה תענית מצדקה דזה בגופו אמר בפ"ק דסוטה דף י״ב דצדיקים חביב עליהם ממונם מגופם וא"כ בכה"ג אם מאיזה סבה אינו יכול להתענות יפדה עצמו בממון ובתשובות מהר"ם במרדכי ספ"ק דשבועות פסק נמי היכא דמחויב להתענות ואינו יכול יפדה התענית בממון וכ"פ רמ"א בא"ח סי' של"ד סכ"ו וביו"ד סי' קפ"ה ס"ד

תקכד

רו"ש גמרו ליקח כרם ונדברו ביניהם לפני לקיחתם שיטול ראובן החצי הסמוך לכרמו ושמעון יטול חלק השני וקנו הכרם ונכתב השטר על שניהם סתם והחצי הסמוך לראובן אינו רעה הנה מה שקנו על דעת זה נקנה לכל אחד החצי כאשר התנו אף דנכתב סתם בשטר והמוכר לא ידע דשותפין כל אחד נעשה שליח לחברו אף אם היה נכתב השטר על שם אחד לבד ועש"ך חו"מ סימן קפ"ג סק"ז ובערך ש"י בד"ה בשו"ת ובחו"מ סי' ר"ז ס"א בהג"ה גם אונאה ליתא בקרקעות וגם אין לבטל מכח מום דזה היה צריך להתנות כדמוכח מר"פ בית כור ובחו"מ סי' רי"ח ובסמ"ע שם סק"ז

אמנם דין זה דומה ממש להמבואר בחו"מ סימן רי"ח ס"כ האומר לחברו חצי שדה בדרום אני מוכר לך ואותו צד כחוש מן צד צפון שמין לו דמי כולה ונותן לו בדרומה כחצי כל הדמים וה"נ יטול שמעון יותר מחצי הכרם באופן שיהא חלקו שוה בדמים כחלק ראובן וגם כשהתנו לחלוק במדה שוה צל"ע דבשלמא מוכר קרקע בדמים י"ל גם כשנמצא בו אבנים אינו מקח טעות דקרקע שוה כל כסף כדאיתא בפ"ק דב"ק דף י"ד ע"ב וכיון דשכיח אבנים בשדה ולא התנה אינו מקח טעות אבל כשהתנו לחלוק קרקע של שדה וכרם במדה אין הדעת סובלת דלא קפיד ליתן כרם בלא אבנים בעד כרם באבנים וסתמא אם היה יודע לא היה מתרצה והוי מקח טעות אף דמצד השיוו אין דין אונאה בחלוקת קרקעות כדאיתא בסימן רכ"ז סל"ז ואף דהוה רק מום עובר ע"י הוצאות מ"מ צריך לנכות בדמים כדאיתא בסימן רל"ב ס"ה

תקכה

ראובן שאל אווזא ושחטה ונמצאת כשרה אח"כ החזיר אווזא להמלוה ושחטה אחר ג"י ונמצאת טרפה בושט בקרום שעלה מחמת מכה די"ל דמחויב לשלם אווזא אחרת מחמת חזקת חיוב א"ד פשוט דפטור ראובן חדא כיון דנולד הספק ברשות המלוה עליו הראיה וכמ"ש ר"א במרדכי ס"פ המדיר דאפי' יש לאידך חזקת הגוף וחזקת ממון עליו הראיה

ועוד כל א"י א"פ יש חזקת חיוב ומ"מ אם שניהם א"י פטור וכ"ש כאן דנגד חזקת חיוב יש לאווזא חזקת הגוף לומר דלא נטרפה עד ג"י סמוך לשחיטה וברשות המלוה נטרפה לכן גם מלצי"ש פטור הלוה

תקכו

איש שיש לו שפחה נכרית ומתה אשתו ורצון האיש שתתגייר שפחתו וישאינה מחמת שהיתה אצלו כמה שנים וילדיו כרוכים אחריה ויש לחוש שתתגייר כדי שתירש גבירתה

אך אפילו נתגיירה לשום ד"א בדיעבד מהני ובמרדכי הובא בב"י ס"ס רס"ח ז"ל מי שבא להתגייר וידוע לנו שבשביל תועלת דבר הוא עושה אין לקבלו משמע דוקא בידוע אבל בא"י כמו כאן יש לקבלה את"ד

וזה תשובתו הנה ממה שלא קבלו גוים בימי דוד ושלמה כמבואר ביבמות דף כ"ד ע"ב ודף ע"ו משום דשמא מתגיירים מפחד או מחמת טובתן של ישראל מוכח דאפילו אין ידוע לנו דאטו לא אפשר דלא מחמת זה מתגיירין כאשר נתגיירו כמה וכמה לפני דוד ושלמה ועד עכשיו בגלות וכ"כ הרמב"ם פי"ג מהא"ב הט"ו שכתב לפיכך לא קבלו ב"ד גרים בימי המלך דוד ושלמה שמא וכו' וע"כ כשיש לנו לתלות דשמא מחמת איזה דבר שלא לשם שמים