תשורת ש"י שכו

זמן השכירות הרי עבוה"ג סימן קכ"א לא הכריע מי חשוב מוחזק אם השוכר או המשכיר ומפרט דכתבו אחרונים דזה תלוי אם שכירות ליומו ממכר לכל דבר וגם תלוי בפלוגתת הפוסקים בסימן שי"ג לענין זבל מתורי דעלמא בחצר המושכר למי הם וכ"כ עבוה"ג שם והרי הש"ך בסימן שי"ג העלה כהרמב״ם דזוכה המשכיר וכן בסימן של"ד כתב דהעיקר דשכירות ליומו ממכר רק לענין אונאה וא"כ מאן ספין להוציא מן הבעל העליה התבואה בעל כרחו שלא יוכל לעכב בעד היזק העליה ועכ"פ יש לנו לומר דהוי ברשות שניהם

ועוד בלא"ה הוי ספ"ד דהא בחו"מ סימן צ"ה יש פלוגתא אם תלוש ולבסוף חיברו אי הוי כקרקע והש"ך חילק בין כותל בנין לבית דבבית דוקא הוי כקרקע והמג"א בתימן תרל"ז השיג על הש"ך גם בבית ועכ"פ בכותל בנין גם להש"ך הוי ספק אם הוא כקרקע והחילוק בין כותל בנין בין בית משום דדירת הבית בצירוף קרקע עולם וכן מצאתי במשנת דר"א בחו"מ סימן צ"ה וא"כ כל זה אם השכיר לו בית דהשכירו עם קרקע עולם אבל השכיר לו עליה לבד הרי ליכא קרקע עולם רק בנין הגג ותקרת עליה א"כ תלוי בספק תלוש ולבסוף חיברו וא"כ יש ס"ס לזכות המשכיר חדא שמא גם בקרקע חייב שומר בפשיעה וחדא שמא תלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש וחייב השוכר כש"ש וכיון דאין חזקת השוכר יותר מן המשכיר בהתבואה המונח בעליה ממילא י"ל דיזכה המשכיר דנהי דבס"ס אין מוציאין ממון מחזקתו היינו אם ודאי חשוב מוחזק משא"כ בספק אי חשוב מוחזק וכן מצאתי בפחד יצחק בכללי קי"ל שהביא ממהריב"ל ושכן הסכימו עמו הבאים אחריו דלא אמרינן קי"ל אלא בודאי מוחזק אבל היכא דפליגי אי הוה מוחזק או לא לא אמרינן קי"ל וכ"כ בפרח מט"א ח"א סימן כ"א

גם מ"ש לפ"ד הש"ך בסימן שצ"ז על הניזק מוטל לשמור עצמו ואפשר כ"ע מודו היכא דמזיק צריך להוציא הוצאות לע"ד אדרבה ע"כ ל"פ אלא על מי מוטל השמירה בשלו אם על המזיק או על הניזק אבל כגון זו לומר דניזק יהא צריך לטרוח ולהוציא הוצאות על ממונו של מזיק שלא יזיק אותו כ"ע מודי דעל המזיק מוטל לטרוח בשלו ולהוציא הוצאות לסלק ההיזק שלא יבא ע"י ממונו

תקכג

אשה מינקת נדרה בעת צרה להתענות כמה ימים מהו לדחותם לימות החורף דהא ברא"ש פ"ק דתענית דף י"ג ע"ב איתא משום דאומדן דעת הוא דאדעתא דהכי קיבל אם יוכל להתענות מיד יתענה ואם יצטער ידחה לאחר זמן וכאן דבאה לדחות מחמת דהיא מינקת ל"ל האי אומדנא דהא קבלה עליה להתענות בזמן הנקתה

הנה רמב"ן הובא ברא"ש פ"ט דנדרים דף ס"ו כתב טעם אחר הא דלוה אדם תענותו ופורע משום דקבלת תענית אינו כנדר ממש דלא אמר הרי עלי ומג"א סימן תק"ע סק"ב כתב דדוקא אם אמר הרי עלי קונם הוי נדר ממש ודעת הרי"ף דאפילו בלא שום טענה הרשות בידו ללות ולפרוע ביום אחר ובמח"א הלכות שבועות סימן י"ד כתב שכן דעת רמב"ן וראב"ד ור"ן דבלא שום אונס מצי ללותו אפי' באומר יום זה ואם כן לאו משים אומדנא הוא אלא משום דאינו נדר אלא דקיבל לדבר מצוה כקיבל עליו ליתן צדקה ומשום בפיך זו צדקה ומדברי הריטב"א שם נראה דגם נדר של מצוה אינה כמו שאומר סלע זו לצדקה דהוי נדר גמור אלא דלשונו מגומגם ואפשר יש שם ט"ס עכ"פ לכל הנהו רבוותא א"צ לטענת אומדנא וקי"ל כדאי ר' פלוני אפילו יחיד לסמוך עליו בשעת הדחק ומכ"ש דכאן אינו יחיד אלא רבים וודאי מינקת שעת הדחק הוא דמלבד דקשה לאשה המינקת אלא יותר קשה להולד ואפשר יזיק לו עד שיבא לסכ"נ וכמה חשו חכז"ל שלא לישא ולא לקדש מינקת תוך כד"ח אפילו נתנה הולד למינקת אחרת והכל משום סכנת התינוק אפילו בחשש רחוק ומשום לא פלוג וקרוב אני לומר נהי דמקבל להתענות הוי כמקבל לעשות מצוה דמקבל להקריב דמו וחלבו היינו כשהוא לעצמו אבל מינקת מי התיר לה להקריב דם וחלב של הולד ולצער הולד דודאי תעניתה ממעט החלב וגם כשיתן לשאר מינקת אינו דומה אי האם מניקתו לאחרת

ועכ"פ י"ל כדאי כל הנהו לפסוק כמותן בשעה"ד אף דקבלת תענית דהוי כקבלת מצוה הוי מדאורייתא והש"ך ביו"ד סימן רמ"ב כתב דבפלוגתא דאורייתא לא אמרינן כדאי היחיד לסמוך עליו ודלא כהב"ח מ"מ בערך ש"י על יו"ד סימן רצ"ג הבאתי ראיות דגם בדאורייתא אמרינן כן ומפרט הכא דאינו רק קבלה וקיל מנדר. והנה הראב"ד כתב דיתן תמורת התענית לעניים והשיג עליו הרא"ש דהא אמרינן בברכות דף ל"ב גדולה תענית מן הצדקה דזה בגופו וזה בממונו נמצא דאינו שוה עיי"ש ואפשר לתרץ על פי מה דאיתא בסוכה בסוף המסכתא בוצינא טבא מקרא דהיינו אף דבוצינא קטן וקרא גדול מ"מ כיון דבוצינא ממהר להתבשל מיד וקרא אינו מתבשל מיד טבא בוצינא עכשיו מקרא אחר זמן וכן איתא בר"פ הכותב וכתבו תוספת שם אעפ"י דדלעת חשובה וטוב יותר מבוצינא מ"מ כיון דבוצינא הוא עכשיו טבא מקרא של אח"ז דא"י מה יולד יום וה"נ כיון דלוה תעניתו ופורע לאח"ז וא"י מה יולד יום יוכל לפדות עכשיו בממון אף דגדולה תענית מן הצדקה מ"מ הממון פדיון התענית שנותן מיד טוב יותר

ואפשר יצא לראב"ד זה ממה דאמר רב לוה אדם תעניתו ופורע דהך ופורע ליתר דודאי נשמע ממה שאמר לוה אדם תעניתו דודאי כיון דלוה הוא צריך לפרוע אלא רצה לומר לוה אדם תעניתו או פורע מיד בפדיון ממון

ועכ"פ כיון דדעת הראב"ד דיכול לפדות התענית אם תפדה התענית וגם תתענה אח"כ יש ס"ס שמא כהנהו רבוותא דגם בלא טענה לווה תעניתו על לאח"ז ושמא כהראב"ד דסגי בפדיון וי"ל דגם הראב"ד נתכוין לזה דמלשון הראב"ד משמע דיפרע התענית אח"כ וגם יפדה עצמו בממון אלא דהרא"ש הקשה עליו דאם יפרע תעניתו אח"כ למה יפדה עצמו בממון לכן נדחק דיעשה זה או זה ולפי מ"ש י"ל דראב"ד מספ"ל שמא כר"ח דס"ל דדוקא אם מצטער הרבה להתענות עכשיו וכדמשמע לשון ראשון דשמואל ואזי דוקא י"ל אומדנא דאדעתא דהכי קיבל עליו יום זה אם יוכל לצעורי נפשיה וגם מספ"ל אם סגי בפדיון ממון כמ"ש הרא"ש דאינו שוה לכן יעשה שניהם דיש ס"ס

ועוי"ל בכונת הראב"ד דז"ל הרא"ש והראב"ד פירש לא יהא אלא נדר אלו אמר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מי לא מצי יזיף ופרע והאי