תשורת ש"י שכב

תקיח

שאלת עמ״ש בערך ש"י סימן ע"א לתרץ קושית הפרמ"ג שעל הש"ך שכתב כיון דמחזיקין דם במוח לכן דיעבד מותרין העצמות שנמלחו עם בשר והקשה פרמ"ג בסק"י הא בלא"ה י"ל משום דפולט ציר ותרצתי דאם לא היה דם במוח לא נפתחו נקבי הפליטה כל כך שיפלוט ציר בשפע והקשת הא הש"ך בסימן ע"ה כתב הא דמותר בדיעבד אם מלח בכי מעיים עם בשר משום דטריד למפלט ציר לא בלע

תשובה הא תחלה כתב שם הש"ך טעם אחר משום דב"מ חלקים ואם כן הוצרך הש"ך בסימן ע"א לפי טעם זה לומר במוח משום דיש בו דם כיון דמוח לא שיע כב"מ וכשפולט ציר שלא בשפע בלע ואפשר אז כשכתב בסימן ע"א לא אסיק אדעתיה עדיין מ"ש בסימן ע"ה לבסוף אלא היה ס"ד דרק בב"מ מותר משום דחלקים הם

ובל"ז הא הש"ך ס"ל דבין העצם נקוב בין לא מ"מ מותר כשנמלח עם בשר ומאן מוכח לומר דכיון דיש בו ציר משרק שריק כמו בבשר וב"מ דשאני מוח דרכיך וכדכתיב במשלי ג' ושקוי לעצמותיך ובאיוב כ"א ומוח עצמותיו ישוקה הרי מדמה המוח לשמן ומצינו חילוק לענין שריק בין רך לקשה לענין אם מלח בשר בכלי מנוקב דבשאר כלים אמרינן דמשרק שריק ובכלי חרס נאסר הכלי וכן אוכל כיון דרכיך מן שאר כלים לא אמרינן דשריק כדאיתא בסימן ס"ט סי"ז סק"ע בש"ך ואחרונים

וכן דגים בולעים גם בכלי מנוקב מבשר שנמלח עמם ולא אמרינן דמשרק שריק כיון דרפי קרמייהו ע"כ ה"נ במוח הוכרח הש"ך לומר משום דמחזיקין בהם דם אבל אל"ה ע"י ציר מעט לא הוה אמינא דמשרק שריק ולא בלע דכיון דרכיך וע"י רתיחת מליחה נעשה רכיך יותר

ועוד אף דהש"ך כתב טעמו לענין מוח שנמלח עם בשר מ"מ נ"מ בטעמו לענין נמלח עם כבד לפימ"ש רדב"ז בח"ב סימן תרפ"ט אם נמלחו בני מעיים עם כבד אסורין כיון דדם כבד עב לא שריק כדם של בשר אף דפולטין ציר כיון דליכא דם בב"מ ועיי"ש לכן כתב הש"ך דמחזיקין דם במוח דלה"ט יהא מותר גם בנמלח עם כבד

עוד שאל עמ"ש בחכ"א כלל ל"ד ס"ב כיון שהלב הוא חלק ואינו בולע הרבה רק מעט נחשב דם פליטה ולכן אם אחר שנמלח הלב כפל לציר מותר מטעם דשיע ולא בלע עכ"ל והרי הש"ך מתיר בנפל לציר רק לטעם השלישי דלא בלע כלום ולא לטעם ראשון דבלע מעט עכ"ל

ונראה דחכ"א הבין בכונת הש"ך או דדעתו להלכה כמ"ש בחידושי יעב"ץ דהש"ך לא סמך אטעם שלישי דלא בלע כלום משום דשיע ולהתיר משום זה אפילו כשבלע דם בעין או כשנפל לציר אחר שנמלח והודח אלא סמך אטעם דשיע ולא בלע כלל לענין אם נפל לציר אחר שנמלח לבד ולא הודח דאז בה"מ מותר בלאו טעם דשיע כמ"ש הש"ך בסי' עי"ן סקל"ז לכן בלב דיש מקום לומר דשיע ולא בלע מותר גם בלא ה"מ עיי"ש ואם כן לענין מה דאמרינן לענין הלב שנמלח או נצלה בלא קריעה דכבלעו כך פולטו אף דדם בעין כנוס בתוכו ובדם בעין לא אמרינן כבכ"פ עכצ"ל רק משום דשיע בולע רק מעט והוי רק דם פליטה אבל לומר משום דשיע לא בלע כלל אין סמיכה ברורה לסמוך על זה לכן לענין מה דאמרינן כבכ"פ נקט חכ"א רק טעם ראשון של הש"ך דאינו בולע רק מעט והוי דם פליטה דעל זה סמכינן בבירור אבל לענין אם נפל לציר אחר שנמלח דליכא למסמך על טעם זה מ"מ כיון דנפל לציר אחר שנמלח סמכינן אטעמא דלא בלע כלל כיון דשיע משום דבלא"ה יש לומר כיון דפולט ציר לא בלע ציר וכן מדויק לשון החכ"א דלענין כבכ"פ כתב תחלה כיון שהוא חלק ואינו בולע הרבה רק מעט ולענין היתר כשנפל לציר כתב דשיע ולא בלע ולא כתב ולא בלע הרבה ומ"ש ולכן אם אחר שנמלח הלב וכו' אין כונתו משום טעם שכתב תחלה דבולע רק מעט אלא כונתו ולכן כיון דשיע וי"ל דלא בלע כלל אף דאין זה ברור מ"מ יש להתיר כשנמלח ונפל לציר דשני הדינים משום דשיע מתירין ומ"מ הא כדאיתא והא כדאיתא

תקיט

ישראל י"ל דרעש מאשין ודשין בו אחרים מה יעשה בשבת לכאורה אפשר להתיר אם יעמיד המאשין ברשות נכרי וישכור פועל בקבלנות לשלם לו מכל מעטטיר כו"כ ולא ייחד המלאכה לעשות בשבת אלא יעשה הפועל מתי שירצה ואם מלאכה זו צריכה גם לשכירי יום ישוה עצמו עם הקבלן שישכור לעצמו שכירי יום וישלם להם הפועל ולא יהא להם עסק עם הישראל כלל

אך נהי דמחמת המלאכה סגי בזה אבל יש איסור שכר שבת שמקבל הישראל בעד מאשין שלו בעד תבואה הנידוש בשבת אלא גם לזה יש היתר כשיקבל תבואה הרבה מבעל תבואה אחד שלא יספיק השבת לבד לדוש כל אותו תבואה ואזי שכר שבת מובלע בשכר החול

אמנם גם זה אינו דמסתמא או משלם שכר המאשין בעד כל יום ויום אם כן לא חשוב בהבלעה כמ"ש תוספת בפרק אע"פ דף ס"ד ריש ע"ב או השכר בעד כל מעטטיר או מדה ומדה לא הוי נמי בהבלעה דשכר כל מעטטיר או מדה בפ"ע נמצא מה שנידוש בשבת שכרו בפ"ע וצ"ע ועמ"ש בערך ש"י על חו"מ סימן ש"ה אך במג"א סימן רמ"ד סקח"י משמע דלא חשוב שכר שבת כה"ג

אמנם עוד יש שתי חששות חדא דמסתמא מפורסם שהמאשין של ישראל ובמפורסם אין היתר קבלנות כדאיתא בא"ח סי' רמ"ד ס"ד

שנית אם המאשין משמיע קול בשעת דישה אסור כמ"ש בסי' רנ"ב ס"ה בהג"ה וביד אפרים סימן רמ"ד ס"ק י"ט דאם הכלים של ישראל אסיר אף דגוי אדעתיה דנפשיה עביד בעד שכרו ולהתיר ע"י מכירה אף דבכמה תשובות אחרונים התירו פרושים את הדבר ועיין ש"ת סימן רמ"ד מ"מ אין רצוני להכניס עצמי בזה כי זה הערמה ניכרת מאד דאין דרכו של אדם למכור מה שמתפרנס ממנו ואין המוכר גומר ומקנה בלבו ואין דעת קונה לקנות דשניהם יודעים שאין זה רק לכסות עינים ול"ד למכירת חמץ דישראל גומר ומקנה דאם לא ימכור וישהה החמץ יהא אסור בהנאה לעולם ואף דהגוי אין מתכוין לקנות מועיל משום דעת אחרת מקנה וכמ"ש בחידושי להלכות פסח סימן תמ"ח ועוד דבחמץ לפעמים הוא הפסד מרובה אפילו ליחיד ומצינו בפ"ק דפסחים דף ט"ו ע"ב ובכמה דוכתי להפסד מרובה חששו ואח"כ מצאתי בבכור שור על פסחים דף כ"א שכ"כ מה שהתירו מכירת חמץ אף דמוכחא מלתא