תשורת ש"י שיא

ורבים הלכה כרבים הרי לטעמא קמא אפילו נגד יחיד אין הלכה כר"א

ונ"ל משום דאיתא בפרק הבא ע"י דף ס"א ע"ב דתניא זונה כשמה דברי ר' אלעזר פרש"י לשון טועה שטועה מתחת בעלה לאחרים דלר"א אין זונה אלא אשת איש רע"ק אומר זונה זו מופקרת פרש"י מופקרת אפילו פנויה מאחר שהפקירה עצמה לכל קרויה זונה אבל משום בעילה אחת לא הויא זונה הפנויה ע"כ לכן ה"נ ר"א דס"ל אם פנויה זינתה אינה קרויה בלשון התורה זונה צ"ל דלא תחלל בתך להזנותה קאי רק אמשיא בתו לזקן דתזנה א"א אבל רע"ק דגם פנויה מופקרת ס"ל דקרויה זונה מוקי קרא גם על משהה בתו בוגרת דתזנה כשהיא פנויה ובזה עמדתי על דעת רש"י שכתב זה המשהה בתו כשהיא בוגרת שמתאוה להפקירא ומזנה דמה בעי רש"י במלת להפקירא ולא סגי לו שמתאווה ומזנה ורציתי לומר שט"ס ברש"י וצ"ל לתפקידה וכן הוא בנמ"י שם ובפרש"י על הרי"ף אלא שזה אינו מרש"י גופה כנודע וגם ע"ז קשה דמילת לתפקידה למה וגם קשה לשבש כל הספרים אך לפ"ז א"ש כיון דרע"ק נמי ס"ל דלא נקראת זונה רק במופקרת עכצ"ל דמתאווה להפקירא דאל"כ ל"ש לכתוב בקרא להזנותה והנה ביבמות שם פליגי חכמים על רע"ק וס"ל דפנויה שזינתה אפילו מופקרת אינה זונה ופסק כן הרמב"ם פח"י מהא"ב וטוש"ע אה"ע סימן וא"ו ממילא נדחה נמי דרשה דרע"ק בהא דל"ת בתך להזנותה וא"ל דתזנה עם פסולים דנעשית זונה ועוד דזנות רצה אחר הפסולים כדאיתא בירושלמי פ"ק דכתובות הלכה חי"ת דכל זה לא ס"ל לר"ג ולר"א דירושלמי אמר רק ר' יהושע ס"ל כן ור"ג ור"א ס"ל אשה מזנה בודקת ומזנה כמ"ש תוספת שם דף י"ג ע"ב בד"ה השבתני וכ"כ ריטב"א ואס"ז שם

ומ"מ נהי דזה אמת נכון בדעת הרמב"ם וטוש"ע מ"מ כיון דהרי"ף והרא"ש פסקו להא דרע"ק איך נכוף את אבי הבת לעשות לפנים משוה"ד להשהות בתו בוגרת וכבר הגיעה לפרק בתולת נשאת גם בזה"ז וכבר רצה האב להשיאה וקבעו זמן ועברו זמניהם טובא

ועוד דבפ' ע"פ דף קי"ג איתא בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה ובזה ליכא פלוגתא ועד כמה הפריזו חכז"ל לשחרר עבדו שהוא איסור דאורייתא וניקו אנן ונאמר שהוא לפנים משורת הדין להשהות בתו על כרחו

ולדעת מעלתו דכופין לאבי הבת להרויח הזמן אין ספק אם חייב חנ"ק דהא הקנס הוי אסמכתא אלא דתו"ס בפא"נ דף ס"ו כתבו כיון שנוהגין בו כל העולם מידי דהוה אסטימתא ועוד כיון שמבייש את חברו עיי"ש וזה לא נשמע מעולם מנהג אם אחד העביר המועד ולא נתפרדה החיתון ונשאו זא"ז לחייב קנס וגם בושת ליכא רק אם נתבטלו השידוכין לגמרי דמעיקרא שמם חתן וכלה ועכשיו נאבד ולא מן השם הוא וגם הם שיחה בפי הבריות מסתם תיוהא חזו זה בזה ואף דנתפרד מחמת איזה חיוב שאין אחד רוצה לקיים מ"מ יאמרו דתואנה מבקש כדי שיתבטלו השידוכין

ובכל בו סימן ע"ה כתב ז"ל כתב הר"ם דשדוכין שמשימין בני אדם שמזדווגין יחד פסקו התוס' אם אחד מהם חוזר קנה חברו והרויח כל השידוכין לפי שבייש אותו שאינו יכול למצוא זיווג כל כך טוב כמו שהיה עושה מקודם לכן עכ"ל הרי דהבושת משום שא"י למצוא עכשיו שידוך טוב כמקדם ממילא אם לא נתפרדו ליכא בושת וליכא קנס והנ"ש הביאו להכ"ב ופרשו משום פסידא דמחמת הביוש א"י למצוא זיווג טוב כמקדם ומלבד דנתקשה הנ"ש עצמו על טעם דפסידא בלאו הכי נמי אין לשון הכ"ב הולמתו דלפירושו הל"ל שא"י למצוא זיווג כ"כ טוב לפי שבייש אותו ועוד הא כ"כ הכ"ב בשם התוס' והרי התוס' כתב בשידוכין בדין הוא לחייב החוזר בו לפי שבייש את חברו וכן אם קבל עליו המלמד בשעה ששכרוהו קנס אם יחזור בו ולא נמצא מלמד אחר מזומן אין זה אסמכתא דלא חשוב גזים כיון. שמפסידו עכ"ל הרי דבשידוכין לא כתבו מפני שמפסידו כמו במלמד ומה שכתבו וכן היינו דכמו בשידוכין אינו אסמכתא דכן במלמד אינו אסמכתא ועכ"פ מבואר בכ"ב דאינו חייב הקנס רק אם צריך לעשות שידוך אחר

ולכאורה בלא"ה יש לדון על חיוב הקנס מחמת איחור הזמן לפימ"ש מבי"ט בח"ג סימן קמ"ב בתנאים שנכתב אם תחזור אחד מהכתות תתן לכת האחרת כו"כ ועבר אחד הזמן נשואין דמחמת איחור הנשואין לא נתחייב בקנס כיון שמרוצה בזיווג ויש לו איזה סבה לאיחור יעיי"ש ויש לחלק דאם נכתב דהחוזר בו יתן קנס אין לחייבו על איחור הזמן אבל לפי מה שנוהגין לכתוב חנ"ק מצד העובר לצד המקיים בכלל זה נמי העובר על הזמן שקבעו דאף דאינו חוזר מגוף השידוך מ"מ עובר על התנאים וגם הנ"ש והב"ש בסימן נו"ן סקי"ד כתבו אפילו אם הוא רוצה לישא רק רוצה לשנות על קצת תנאים חייב בבושת דאל"כ בקל יכול למצוא צדדים להשמט ולבטל מקצת ועי"ז יצא מחשבתו לפועל א"כ בכלל זה גם איחור הזמן ומ"ש הב"ש ובתשובת מהרי"ט כתב אפילו אם נשבע על התנאים לא קאי על איחור הזמן וברור דט"ס הוא דלא נמצא במהרי"ט רק במב"ט ולכאורה הדברים סתורין מיניה וביה דהא גם איחור הזמן הוא מהתנאים אם לא יחלק בין הקנס לבין השבועה דהשבועה בינו לקונו ונפשו יודעת דאינו מבקש תואנה משא"כ קנס דבינו לחברו לא חלקו כיון דיכול להעלים מחשבתו וכל אחד יטעון דאינו חוזר מגוף השידוך אלא מתנאי אחד ויודע שחברו יקפיד ויתבטל השידוך אבל במבי"ט מבואר דכ"כ גם לענין הקנס ותלוי בראות עיני הב"ד לדון לפי אומדן דעתם מה הוא מבקש וצ"ע ונראה דהב"ש לא ס"ל כוותיה רק לענין השבועה ומטעם שכתבתי ועכ"פ מבואר דאם נשאר השידוך עומד ליכא חיוב קנס

ובספר זכרנו לחיים באות שי"ן הביא מספר ז"א דדברי המבי"ט ז"ל אמורים כשאומר אביה להמתין זמן מועט אך לזמן מרובה ומה גם באין קצבה עד שירחיב כגון דא לא אמרה המבי"ט ועוד שם אות זיי"ן הביא מספר מ"ג ומט"ש אם גבלו זמן לנשואין ונתחייב החתן בקנס ולא השלים הזיווג בזמן הנועד כל שאינו מתחרט מהשידוך אין כאן קנס כלל ולכאורה זה דלא כהב"ש ונראה דמיירי שכבר עבר זמן המוגבל ועתה עומד בהשידוך לעשות החתונה אבל אם באו לדין וצד המקיים אינו רוצה להמתין וצד השני טוען להמתין דאז אין חיוב להמתין ומתפרדים צריך העובר לשלם הקנס דהוא גורם הפירוד.