תשורת ש"י לא

מהימנין ליה לסמוך עליו רק לח מזדקקינן למחות בידו וכמבואר שם בקוה״ס משא"כ אין שום ספק נולד לפנינו לומר שמיחה וגם נסמוך עליו לאכול משחיטתו והרי יש חזקה שלא עשה שום פעולה ונעשה עבריין מ"מ נאמן מידי דהוה אטבל והקדש וקונמות דנאמן לומר שעשה מעשה חדש משום דבידו כמבואר ביבמות דף פ"ח ה"נ כיון דבידו למחות ולומר שלא יעשה נאמן שמיחה וסמכינן גם אכן עליו והראני ח"א בנזה"ק פרשה י"ד ס"ב בד"ה שעדיין נכדו קיים וז"ל כתב היפ"ת ואעפ"י שאז לא היה אברהם בעולם רק בניו חייבים לקיים בריתו משום אל תטוש תורת אמך וכ"ש אם כרת הברית בעדו ובעד בניו שחייבים לקיים מצותו כי יש ביד האב לחייב את זרעו וכקבלת התורה מאבות לבנים עכ"ל ובאמת דבר זה במחלוקת שנויה בין גדולי המפרשים ז"ל אם האב יכול לשעבד בניו בשבועתו וקבלת התורה שאני דכתיב ואת אשר אינינו פה שכל הנפשות עמדו בסיני לכנ"ל כיון שהם ירשו את הארץ מאברהם היה בידו גם כן כח לשייר בנחלתו להקנות חלקו לפלשתים על ד' דורות לבל יהא רשות אף לעבור דרך ארצם שלא ברשות באותו הזמן עכ"ל נזה"ק ואינו רואה סתירה מזה לראייתו הנ"ל דמ"מ איך נשבע שמא לא יקיימו בניו ויעברו על הדין ואין זה בידו ע"כ דלא הוי שבועות שוא אלא דיש לומר שאני היכא דהועיל בשבועתו שעל פי הדין מחויב האחר לקיים שבועתו לא הוי ש"ש ואם יעבור אנוס הוא משא"כ כשהאחר אינו מחויב לקיים שבועתו וא"כ לא הועיל בשבועתו כלל והוי ש"ש ובנ"ד דבנו בלא"ה מחויב מכח שבועת עצמו לא הועיל אביו והוי ש"ש ולדעת נזה"ק יש לדחות ראייתו יותר דשבועת אברהם אבינו ע"ה שלא יגרש זרעו עיר יבוסי מחמתו בתורת ירושה דהקנה ושייר להם וע"כ אף אם יגרשו את היבוסי שלא בתורת ירושה מאברהם לא יבוטל שבועתו אמנם דעת ריב"ש וש"פ דשבועה אינו עושה קנין ואם מת אין חיוב על בניו לקיים עיין חו"מ סימן מ"ז סי"ט וסימן ר"ט ס"ד בהג"ה וס"ס רנ"ב ואם קנו הפלשתים בחזקה שבועה למה ועוד דעכו"ם אינו קונה בחזקה כדאיתא בחו"מ סי' קצ"ד ועוד נראה כיון דישבו שם ועדיין לא שלם עון האמורי עד דור רביעי אין חזקתם עתה חזקה כיון דאינם עושים שם דבר חדש ומצאתי שכ"כ הרדב"ז הובא בפ"ת לחו"מ סימן קצ"ב ועיי"ש בנ"צ

נד

ששאל עמ"ש בזהר משפטים דף קכ״ב דמאן דדאין דינא בתר דאכל ושתה לאו דיינא דקשונו האי בממונא כ"ש בד"נ ולא הובא בפוסקים כראה דש"ס דילן פליג דז"ל הזהר שם תאנא כתוב דינו לבקר משפט וכי לבקר ולאו בכל יומא אמר ר' אבא לא אלא לבקר עד לא ייכלון דיינין ולא ישתון דכל מאן דדאין דינא בתר דאכל ושתה לאו דיינא דקשוט הוא דכתיב ל"ת על הדם מאי על הדם אזהרה לדייני דלא ייכלון עד דדייני דינא דכל מאן דדאין דינא בתר דאכיל ושתי כאלו חייב דמא דחבריה לאחריה דהא דמיה ממש יהיב לאחרא האי בממונא כ"ש בד"נ דבעי דיינא לאסתמרא דלא למידן דינא אלא קדם דאכיל ושתו וע"ד כתיב דינו לבקר משפט עכ"ל והרי בפ"ק דסנהדרין דף זיין ע"ב איתא דרש ר' יאשיה ואיתימא רנב"י מה דכתיב בית דוד כה אמר ד' דינו לבקר משפט וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין אלא אם ברור לך הדבר כבקר אמרהו ולדברי הזהר פירש לבקר דוקא ולאו בכל יומא ומה דיליף בזהר מל"ת על הדם הרי בסנהדרין פרק ארבע מיתות דף ס"ג דריש כמה דרשות מל"ת על הדם ודרשה זאת שלא יאכל וישתה קודם דין לא דרש ונראה דגם הזהר לא קפיד אלא אם שתה רביעית דכ"ד המדרש רבה בפרש' נשא פ"י ואף דיליף מלא תאכלו שתיה בכלל אכילה כדאיתא ביומא דף ע"ו ומשום דהדרך לשתות בשעת אכילה נקט דאכל ושתה וג"ז במחלוקת שנויה עתוס' סנהדרין סוף פרק היו בודקין ושו"ת ב"ח סימן מ"א וכנה"ג חו"מ סי' זיין ובמ"ש י"ל דלא תקשה על הסמ"ק שבמג"א סי' צ"ט ס"א דיין שבתוך הסעודה אינו משכר וכ"כ תוספת בתענית דף י"ז והרי בזהר קאמר בתר דאכל ושתה לא ידין ולפימ"ש א"ש דהזהר יליף לה מדינו לבקר משפט ולא אחר שאכל ושתה וש"ס דילן פליג ואף דאמר שם דרחב"א אר"י מהכא אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבר כאחותך שהוא אסורה לך אומרהו וא"ל א"ת ע"כ לא פליג אהא דפריך רנב"י וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין דאם כן ה"ל לש"ס לומר דרחב"א אר"י פליג וס"ל דכל היום אין דני אע"כ דרחב"א אר"י בא להוסיף דל"ד כשבא להוציא ממון צריך שיהא ברור כבקר אלא אפילו לאסור דבר צריך שיהא ברור לו כאחותו שהיא אסורה והא דידנו לבקר משפט לא בא להשמיענו אותו דין רק הנביא מזהירם על זה בעונש ושכר המפורש בקרא דזה דוקא בהצלת גזול או דלזרוזי אמר שידינו לבקר ואגב אומר מה שאמר והצילו גזול מיד עושק דעמדו המפרשים דגזלה החוטף ובא לידו באיסור ועושק היינו שבא לידו בהיתר ואינו רוצה להחזיר דנראה דבא לומר אם ליתא לגזלן במה לשלם ויש לגזלן זה חוב אצל אחר וזה האחר משועבד מדר"נ ואינו רוצה ליתן להנגזל והוי רק עושק אצלו מ״מ מחויבין להציל הגזול אף דהעושק טוען שירא מהגזלן שהוא גברא אלמא שיחזיר עליו מ"מ כיון דמדינא חייב לשלם מה שחייב הוא לגזלן אין משגיחין עליו וכה"ג איתא בסי' קכ"ו סכ"ב אך צ"ע ד"ז ממ"ש בחו"מ ס"ס פ"ו אך יש לחלק בין פקדון להלואה וכן מצאתי שחילק כן בשע"מ ס"ס פ"ו מכח הראיה מסימן קכ"ו סכ"ב דבמלוה או שאר חוב לא משגיחין בטענה שירא מהמלוה שהוא גבר אלם ונמצא יש ראיה לדין זה מהקרא

נה

מה ששאל על מ"ש בד"ח ח"ב חיו"ד סימן ק"ז שפסק על בכור שנמכרה אמו בכסף ות"כ לשחוט אותו שלדברי התוספת אין שום חיוב בזה"ז בשוחט בחוץ ורק מדרבנן וספק דרבנן מותר ולא חיישינן שיאמרו מותר לשחוט קדשים בחוץ שיאמרו שסמכו על המכירה ולכן נשחט כדין אבל אם נימא שצריך מום אם כן ידעו שהוא הקדש ויאמרו שמותר להטיל מום בקדשים ע"י גוי ובסימן ק"ח שם ביאר דבריו גם בשחיטה אין להתיר לאוכלו דשמא אין כסף קונה בנכרי והבשר צריך קבורה רק מותר לשחוט ולקבור עיי"ש ושאל א"כ הדר החשש כיון דחזי דיקברנו הרי בכור הוא ויאמרו מותר לשחוט קדשים בחוץ ולע"ד י"ל דבזבחים דף ק"ח איתא המעלה קדשים בחוץ להדיוט פטור דכתיב לד' והשוחט בחוץ חייב אף דנמי כתב לא הביאו להקריב לד' משום דכתיב דם יחשב לאיש ריבה כששחט לאכילת איש