תשורת ש"י ל

כונתו דוקא כגון האומר שטר פרוע אי אמנה ומשום דיש ללוה חזקת ממון

הנה מדכתב הש"ך בסימן צ"ט סק"ו במוסגר להוכיח סברתו מדברי הרב שלא יסתר דבריו שבסי' מ"ז למ"ש בסימן צ"ט דהיינו דבסימן מ"ז ס"ל דנאמן במגו ובסימן צ"ט א"נ והא כתב הרב בסימן צ"ט ס"א או שהיו שט"ח כתובים על שמו בידו א"כ הרי דדינן כמטלטלין וכ"מ ממ"ש השיך בסי' מ"ז ססק"ו

אך לדינא נראה לעשות כמ"ש הרי"ף בתשובה דישבע שמעון ויטול והסכים הב"ח בתשובה סל"ח לדבריו וכן התומים בסימן צ"ט סק"ד וכן נוטה דעת הגאון רע"ק ז"ל הובא בפ"ת שם סק"ד ומה שהקשה בעה"ת שבועה זו מה טיבה ישבו התומים ועוי"ל דס"ל להרי"ף כיון דיש מגו נגד החזקה הדבר שקול וגם רמב"ן שהובא בהה"מ פ"א ממלוה סק"ד מסתפק וכיון דאין שום אחד מוחזק יש לעשות שודא דדייני לפי מה שדעת הדיין נוטה כדאיתא בחו"מ סימן ר"מ ס"ג ולכן אם ישבע שמעון הרי נוטה שהאמת כדבריו וכה"ג כתב הר"ן בתשובה סימן ע"ה דע"י ע"א אף דאינו קם לממון מ"מ הדברים מראין שאומר אמת לפיכך יזכה זה מדין שודא והובא בשע"מ סימן ל"ג סק"א והנה כאן א"א להאמין את האשה בע"א מחמת חשש קנוניא וכמ"ש רמב"ן הנ"ל והנתיבות בסימן ס"ב סק"ט הקשה דלכאורה דברי מותר הן שכבר כתב טוב טעם דמגו במקום חזקה לא אמרינן ולפמ"ש א"ש נהי דיש מגו ויש נגדה חזקה והדבר שקול נעשה שודא ע"י העדאת הלוה דבלא מגו הוי עכ"פ כע"א לכן כתב לפי אדם עשוי לעשות קנוניא להפקיע ממון חברו וא"כ ליכא דעת נוטה ע"י עדותו וס"ל לרי"ף דעכ"פ ע"י שבועת שמעון יש דעת נוטה דשבועה שקול נגד ע"א אף דהנשבע אינו מוחזק וכההיא דחו"מ סימן רס"ז ס"י בהג"ה

ועוד מ"ש רמ"א בסימן צ"ט דהלוה א"כ לומר של פלוני הם אף די"ל מגו דלהד"ם בשם המגיד זה לא נמצא במגיד וי"ל דגם רמ"א לא אמר רק בלהד"ם דהיינו דמלוה טוען ראיתי בידך ממון ומודה לו הלוה ויש לו מגו להכחישו בלהד"ם דאין זה מגו אלימתא דהוה מגו דהעזה ומצינו דל"מ לאפטורי משבועה לכן ל"מ נמי נגד חזקה כל מה שת"י אדם הוא שלו משא"כ היכא דמלוה לא ידע כלל רק הלוה הודה ואי בעי שתיק דהוה הפה שאסר זה אלים טובא וכמ"ש נתיבות סי' ע"א מהתוספת ב"ק דף ע"ב בד"ה אין לך בו

והא דלא פסק הרי"ף דישבע הלוה דממון זה של פלוני י"ל חדא כיון דלא יטול לוה ע"י שבועה זאת רק אותו פלוני למה ישבע בשביל אותו פלוני וכעין זה דעת הפוסקים שבמחבר סימן רס"ז ס"י ועוד הא כתב בע"ת הובא בש"ך סימן צ"ט סק"ד דאין אנו מאמינים הלוה בשבועתו כשתולה ממונו בשל אחרים דחיישינן לקנוניא והיינו כמ"ש הרמב"ן שאדם עשוי לעשות קנוניא להפקיע ממון חברו והיינו להפקיע חובו כיון שכבר הממון בידו משא"כ האחר דאינו בא להפקיע רק ליטול ס"ל להרי"ף דעי"ז דעת נוטה שהדבר אמת

נג

שאלה שו"ב שנתן לו שו"ב אחר סך מעות בעד חזקתו ובאופן שיעקור דירתו מאותו מקום ולא ישוב וקבל עליו שו"ב הראשון ואביו בשד"א ובח"ח שלא יעבור יג״ז וגם אסרו עצמם בכל פירות שבעולם אם יעברו ולאח"ז חזר שו"ב הראשון למקומו ובא השאלה אם אביו נפסל מלהיות שו"ב מחמת שעבר בנו וגם מחמת שהוא שבועת שוא כמ"ש רשב"א הובא בב"י ס"ס רל"ו ביו"ד גם אם נאסר בכל פירות שבעולם

והשבתי דאין זה ש"ש ללקות עליו כמ"ש הש"ך בשם הב"ח בסימן רל"ו סק"ה כ"ש כאן דבנו ג"כ נשבע והוא בנו ודאי קרוב שלא יעבור ואפילו הוי איסור מ"מ י"ל לא ידעתי שיש בו איסור דהרי נשבע בתוך קהל ועדה ובעצתם ואיך השיאוהו לעבירה וע"כ לא ידעו ה"נ לא ידע איהו ועיין חו"מ סימן ל"ד ס"ד בהג"ה תדע דבקדושין דף ס"א ע"ב אמר בשלמא לר"מ היינו דכתב אז תנקה מאלתו עיי"ש בתוספת הרי לס"ד באם לא אמר אז תנקה ה"א אפילו לא יתנו לו אשה עובר ואיך נשבע שבועת שוא כיון שאינו בידו שיתנו לו ועדיין לא ידע הגמרא דה"א שיקח בע"כ וע"כ אינו ש"ש כיון דקרוב שיתנו לו לגודל עשרו וחשיבותו ועכ"פ לס"ד ה"א דאינו ש"ש הרי יש מקום לטעות ואינו פשוט לאיסור ומה שעבר בנו אח"כ חשוב אונס לגבי אביו ומהימן לומר שלא ברצונו נעשה זה עיין ש"ך חו"מ סימן ל"ד סק"ח כ"ש כאן דהוא לא עשה רק בנו ועיין בסימן רל"ב ביו"ד סי"ב בהג"ה ובש"ך ס"ק כ"ב כ"ש כאן דלא עלה ע"ד אביו שבנו ירשיע לעבור אשבועה והוי אונסא דלא שכיח ועוד די"ל דמתחלה ערבות אביו היה רק להשתדל ולמחות בבנו שלא ידור שם ולא אם יעבור בנו בע"כ עיין מבי"ט ח"א סי' פ"ה כתב כה"ג תדע דהא ע"ד זה כל ישראל ערבים זב"ז על התרי"ג מצות בבריתות ובאלה שבו שבועה כדאי' בסוטה דף ז' ע"ב והרי איך קבלו זה בעד זה וע"כ כמ"ש ובילקוט שמעוני יהושע י"ד רמז כ"מ שאברהם אבינו ע"ה נשבע ליבוסי וכרת עמו ברית שלא יירש זרעו עיר יבוסי ואיך נשבע אברהם אבינו ע"ה וע"כ גם אזרעו חלה ובטוח היה שזרעו יקיימו ולא הוי שבועת שוא א"ל שנדחוק ע"ד שכתב בנוב"ת חיו"ד סימן קמ"ו עיי"ש ומה שאסרו כל פירות שבעולם בלא"ה יש מחלוקת אם הנדר קיים עיין יו"ד סימן רל"ב ס"ה ואפשר גם להי"א דאסור באם אעשה מודו באם יעשה אחר דאינו בידו והוי כמו אם עשיתי דאינו נדר אל, לפמ"ש המבי"ט דהכונה למחות זה בידו ואם לא מיחה תליא בשני הדיעות דרל"ה ס"ה ולכאורה צריך נברר שקיים תנאו בקום ועשה כדאיתא בחו"מ סימן רמ"א סי"א וא"ע ס"ס ל"ח אמנם כיון דאנו דנין על נדרו אם מוחר בפירות ואם עובר אשבועה נאמן אף מה דאינו נאמן בנוגע בין אדם לחברו וכמ"ש הנ"י בפמ"ש דף קמ״ח והובא בתומים בכללי תפיסה סימן ע"ז ע"ח דנדר לעניים כיון דאינו קנין רק אקרקפתא דגברא מונח נאמן לומר שלא נדר עד"ז וה"נ אף דאנו דנין מכח ספק שמא עובר על נדרו ובזה נאמן דהוא רק בינו לקונו ואף דכאן אומר נגד החזקה שלא נעשה שום פעולה דהא הטעם בתנאי דקום ועשה א"נ שעשה משום דמוקמינן אחזקתו שלא נעשה כמ"ש סמ"ע סימן רמ"א שם מ"מ הכא דאינו רק איסור בינו לקונו ואומר ברי ל"מ חזקה נגד ברי כמ"ש הרשב"א והובא בקוה"ס כ"ב ס"ד וכמו שחולק הקונה"ס לדעת הרשב"א בממון דנוגע בינו לחברו ל"מ ברי נגד חזקה ובאיסור מהני ואף די"ל שאני התם דנולד ספק לפנינו וגם אכן לא