תשורת ש"י שט

לנו שלא לעשות מחלוקת בין הבבלי וירושלמי דהא בירושלמי הנ"ל איתא רק שלא קיבלו הרוב עליהם והנה הקשו התוספת בע"ז שם דא"כ דאינה גזרה מה צורך שוב ב"ד להתירו הא מעצמו בטל ותירוץ התוספת דחוק כמ"ש לח"מ שם אמנם בריטב"א שם כתב משום כבוד ב"ד שגזרו שלא יהא זילותא להב"ד לכן צריך ב"ד להתירו ולכן סגי אפילו קטן מב"ד ראשון ולכן אפילו הב"ד לא התירו אלא שנשמע שהתירו והשמועה היה טעות מ"מ סגי דתו ליכא זילותא וכ"כ בשם הרא"ה ומינה להשמועה ששמע הרשב"א דאפילו אינו אמת מ"מ כיון דגזרת רגמ"ה לא נתפשטה ברוב ישראל תו ל"צ רק שלא יהא זילותא וכן אם השמועה אינה דגזר בפירוש על זמן קצוב רק שכך קבלו דהטעמים לא שייכו אחר אלף החמישי מ"מ סגי בזה כיון דמדינא אינה גזרה כיון שלא כתפשטת ברוב ישראל ל"ד להא דאיתא בביצה שם דהתם האיסור נתפשטה וחל משא"כ כאן דאינה גזרה ורק משום זילותא צריך ב"ד אבל אם הטעמים בטלו תו ליכא זילותא כלל דב"ד הראשון נמי לא היו גוזרין לולא טעמים שהיו אז אמנם לדעת התוספת בע"ז שם בד"ה והתנן דגמרא דוקא תרתי בעי דמטעם דלא פשט איסורו אין להתיר רק אם יש עוד טעם דאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו נמצא חולק הש"ס בבלי על הירושלמי ה"נ בגזרת רגמ"ה אף דלא נתפשט מ"מ חל וא"א להתיר אף אחר דבטל הטעם גם אין לסמוך על שמועה דלא נתברר שהאמת כן וכדעת היש"ש אבל א"ל דדוקא גזרה בלא חרם כשלא נתפשטה ברוב ישראל אינה גזרה אבל חרם חל דזה אינו כמ"ש רבינו יונה הובא בריטב"א בע"ז דף ל"ו ע"ב דתקנה וגזרה וחרם דין אחד יש להם דדוקא כשקבלוה הגוי כולו חל דהא הש"ס יליף לה התם מן הכתוב במארה אתם נארום הגוי כולו אם קבלוהו הגוי כולו אין ואי לא לא

ודע דהא דבעינן שקבלוהו רוב ישראל היינו אם מתחלה נגזר בסתם על כל ישראל וכיון שלא קבלוהו רוב ישראל בטלה כולה אבל אם מתחלה לא גזר החכם אלא על קהל דכפופין תחתיו א"צ רק שיקבלוה אותו קהל הרוב מהם וכ"מ מהרמב"ם שם ומר"י שבריטב"א שם וכן מוכרח דהא בע"ז שם יליף לה מהגוי כולו הכתוב במלאכי שהיה בבית שני שלא היו כל ישראל שם ולא קבלו עליהם רק אותם שהיו שם אבל חדרגמ"ה בסתם נעשה כנראה מהתקנת שהובאו משמו ותמהני שלא מצאתי מי שנתעורר בזה ואפשר חששו דפשטה ברוב דבא"ז כתב עכשיו שגזר הגאון על שתי נשים ופשטה הגזרה והובא בשו"ת ר"י מינץ סימן יו"ד וכתב שמעינן מיניה דגזרת הגאון פשטה ודבר זה כבר כתבתי דבכל מקום סתמא נהגה אם לא שידוע לנו שלא נהגה וע"ז הבאתי ראיה מלשון התקנה עכ"ל ולע"ד הא"ז אין כונתו רק דפשטה במדינת אשכנז כי מי יכול לדעת אם פשטה ברוב ישראל דזה כמעט מהנמנע עכשיו וכ"כ מהרי"ק בשרש קפ"ד דתקנת רגמ"ה פשטה בארץ אשכנז ובריטב"א פרק החולץ דף מ"ד כתב ז"ל ואומר רבינו ז"ל בשם רבותיו ז"ל דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אין לו רשות נישא אחרת על אשתו דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסבא ליה דלא לינסב אחריתי וה"ל כי חמר שאינו רשאי לעשות גמל ובתוספת כתבו כי ר"ג החרים על הנושא אשה על אשתו וחייבים לכופו על החרם שלו וקרוב בעיני שלא התיר הרמב"ם ז"ל לישא נשים הרבה בזה"ז אלא לפי מנהג ארץ הישמעאלים שנוהגים בכך עכ"ל ועדיין קשה למה לא הזכיר הרמב"ם תקנת ר"ג דנ"מ בארץ אחרת ובפט"ז ה"ז כתב תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה אשה גובה כתובתה אחר מות בעלה אף מן המטלטלין ופשטה תקנה זו ברוב ישראל והרי חיבור הרמב"ם היה ששים שנים קודם סוף אלף חמישי לכן נלע"ד דרמב"ם לשיטתו הנז"ל דתקנה וגזרה שלא פשטה ברוב ישראל אינה גזרה כלל אפילו במקום שפשטה לכן הזכיר נמי בפט"ז דפשטה תקנת הגאונים לגבות ממטלטלי דיתמי ברוב ישראל ותוספת לשיטתייהו דאף דלא פשטה ברוב ישראל מ"מ במקום שפשטה כופין על החרם כיון דרוב ישראל יכולין לעמוד בה ורבותיו של ריטב"א או דס"ל כרמב"ם או במקומותם לא פשטה התקנה לכן אמרו רבנן בטעמא דאדעתא דמנהג אינסבא ליה ויותר נראה דרבותיו של ריטב"א ס"ל כהרמב"ם דאל"כ כיון דנהגו באותו מקום שלא לישא אשה על אשתו נימא דנהגו כן מחמת חרם דרגמ"ה ז"ל ונ"מ טובא אם האשה מוחלת לבעלה לישא עוד דמשום חרם דרגמ"ה ל"מ מחילתה

והשתא דאתית להכי י"ל אפילו לדעת יש"ש דגזרת רגמ"ה עולמית ולא כלה אחר אלף החמישי מ"מ תלוי בפלוגתת רמב"ם ותוס' וכשיש עוד איזה ספק פלוגתא כגון אם תיקן רגמ"ה במקום מצוה וכה"ג הוי ס"ס דאפילו באיסור דאורייתא הוי לקולא וברשד"ם חאה"ע סימן ע"ח כתב דחרדר"ג לא נפיק מס"ס ספק אי לא גזר אלא עד סוף אלף חמישי ואת"ל שגזר ספק באותם המקומות ר"ל בגלילותיו שהיו כפופין תחתיו ספק בכל מקום ומהני ס"ס להתיר עיי"ש ולפימ"ש את"ל בכל מקום יש עוד ספק שמא כהרמב"ם כיון דלא פשט איסורו ברוב ישראל לא חל החרם אפילו במקומות שקבלוהו והרי הרמב"ם הביא תקנת הגאונים לענין מטלטלי דיתמי וכתב דפשט התקנה ברוב ישראל ואם איתא דתקנת רגמ"ה פשטה נמי ברוב ישראל ה"ל לרמב"ם להביאו והאיך פסיק ותני דמותר לישא שתי נשים ועיי"ש ברשד"ם הביא משו"ת הר"ן והיא שם סימן ל"ח שכתב שאנו מוחזקים שיש חרם הקהלות שלא לגרש בעל כרחה או תקנת רגמ"ה ז"ל ודבר זה פשט איסורו בכל ישראל שלא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בעל כרחה וסיים עלה רשד"ם שלא היה כן בתקנה ראשונה שלא לישא שתי נשים ולע"ד אם היה חדרגמ"ה שלא לגרש בע"כ פשט ברוב ישראל לא היה רמב"ם שתיק מלהביאו כמו שהביא תקנת הגאונים לענין מטלטלי דיתמי ואלו בפ"א מה"ג ובפ"י כשכתב דיכול לגרש שלא מרצונה לא הזכיר מזה כלום אע"כ דבימיו לא נתפשטה ברוב ישראל גם זה גם הרשב"א בתשובה אלף רנ"ד כתב דאינו רשאי לגרש כשלא מסלק כתובתה וא"ל קיבל עליו את הדין מנדין אותו וכתבו ח"מ וב"ש בסימן קי"ט ס"ו דמיירי כשאינה חייבת לקבל גט ואם איתא דנתפשטה בכל ישראל תקנת רגמ"ה שלא לגרש בע"כ הרי אפילו מסלק כתובתה אינו רשאי ואם מרצונה מגרשה אפילו אינו מסלק כתובה ממון אתייהב למחילה ומ"ש בשו"ת רשב"א סימן תקנ"ז דלא תיקן רגמ"ה היכא דראה דברים מראים באשתו שזינתה היינו דנ"מ במקום שנהגו בתקנת רגמ"ה או קיבל עליו בפירוש תקנת רגמ"ה או אם לא גזר רק על גלילותיו הכפופים לו ובב"י באה"ע סימן קי"ט מבואר מתשובת רשב"א שהביא דמקומות מקומות יש דיש מקומות שאין מגרשין אלא מדעת האשה ויש מקומות שמגרשין