תשורת ש"י שח

אלעזר וכל שום וחניכה דאית לי בן פלוני ובסידור הגט כששואלין אותו יאמר דוא אלעזר וכש"ו דאית לך וכן כשיאמר הסופר לבעל יאמר וכש"ו דאית לך וכשישוב הבעל לסופר יאמר אני אלעזר וכש"ו דאית לי וכשיאמר הסופר הנני עושה יאמר לשם אלעזר וכש"ו דאית ליה

ובשם אביה דעת חאנ"ש בסימן קכ"ד דצ"ל יחזקאל דמתקרי חזקאל וד"ח בשער התשובות כתב כיון דנבלע ממש ואינו חסר רק היו"ד א"צ לכתבו אפילו בשכיח שם חזקאל לשם קודש אחר וכ"כ אה"ש אך לכאורה אה"ש סותר א"ע דכתב דצ"ל דמתקרי שעיה אף דנבלע בשם ישעיה כיון דבין נקרא ישעיה בין נקרא ישעיהו נקרא בפ"כ שעיה א"כ מנא ידעו אם שמו ישעיהו או ישעיה וא"כ ה"נ כיון דשכיח שם חזקיה ובפ"כ נקרא חזקאל מכא ידעו אם שמו יחזקאל או חזקיה וצ"ל דשאני שעיה דשכיחי ישעיה וישעיהו בשוה ושניהם נקראין בפ"כ שעיה משא"כ חזקאל אף אם שכיח שגם למי ששמו חזקיה נקרא בפ"כ חזקאל מ"מ יחזקאל רובא הוא כי חזקיה עצמו לא מצוי כמו יחזקאל וגם מי ששמו חזקיה אין המנהג בפ"כ לקרותו חזקאל כמו דהמנהג בשם יחזקאל לקרותו בפ"כ חזקאל וכ"כ באה"ש באות חית סק"ט מי שנקרא חזקאל רובם נקראים שם המובהק יחזקאל ולא יעלו בדעתם שנקרא חזקיה עיי"ש לכן סגי לכתוב יחזקאל וא"צ לכתוב דמתקרי חזקאל

תקח

שאלה מי שעזב אשתו והלך למדינה אחרת אם נותנין עליו חומרי מקום שהלך משם כשאין דעתו לחזור. הפר"ח בא"ח סימן תס"ח ז"ל כתב בספר משפט צדק ח"ב סימן מ"ט דכל שאין דעתו לחזור אע"פ שאשתו נשארה במדינה אין נותנין לו חומרי מקום שיצא משם ע"כ ופשוט הוא עכ"ל פר"ח אמנם ביש"ש פ"ו דיבמות סימן מ"א כתב כיון דמחויב לחזור דאיתתא אגידא ביה שאין בידו להוציאה ממדינה למדינה אפילו מנוה הרע לנוה היפה כדאי' בכתובות בפרט אם היו שניהם בני מדינה אחת ובני עיר אחת עכ"ל ואין הספר מ"צ אצלי וי"ל דמיירי שהנשואין היה בעירה דאזי צריכה לילך אחריו כיון שהכל במדינה אחת כמ"ש ב"ש בסימן ע"ה סק"ו לכן דייק מ"צ שאשתו נשארה במדינה דהיינו שהכל במדינה אחת דאזי צריכה לילך אחריו ואם אינה רוצה ממילא פטור משכו"ע ועכ"פ מיירי באופן שאינו מחויב לחזור אצלה לפי המבואר באה"ע סימן ע"ה ומ"מ מסתימת הפר"ח לא משמע לחלק בהכי דכל כי האי ה"ל לפרושי וגם נראה לפימ"ש תוספת בפ"ג דזבחים דף ל"ד ע"ב בד"ה כל שבידו ל"ה דחוי דהפריש קרבן והמיר דת אין זה קרוי בידו כיון דאין דעתו לחזור הרי דחשוב דחוי דדנין אותו כדהשתא אף דמחייב לחזור וכן ממ"ש תוספת בגיטין פ"ד בד"ה ואפקעינהו אהא דנזיר שהיה שותה יין או מטמא למתים דאם אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת דלא חשוב התראת ספק שמא ישאל על נדרו משום דאוקמינן על חזקתו שהוא עכשיו שכן ישאר כיון שעכשיו אין בדעתו למתשל אף דמצוה למתשל וגם ינצל ממלקות מ"מ דנין אותו כדהשתא ובב"ק דף קי"ט איתא ממון מסור אסור לאבדו דלמא הוה ליה זרעא מעליא ולא אמר דלמא יחזור בי אע"כ דלא דנין רק כדהשתא דאין דעתו לחזור והא דהאומר ע"מ שאני צ"ג שאני דרגל"ד כמ"ש ב"ש סי' מ"ב ס"ק כ"ב

אמנם בנידון היש"ש באיש שעזב אשתו והלך למקום שאין קדרגמ"ה נוהג לא היה צריך היש"ש לטעמו כיון שמחויב לחזור לאשתו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וגם לא היה צריך לטעם השני שכתב שם מאחר שחל עליו חדרגמ"ה בשעת נישואין תו לא פקע מיניה איסורא עיי"ש דבלא"ה אפילו פנוי שהלך למקום שאין שם תקנת רגמ"ה אסור לישא שתי נשים כי כתב בשו"ת הר"ן סמ"ח דזה שאחז"ל ההולך ממקום שנהגו איסור איסור למקום שאין נוהגין ואין דעתו לחזור מותר כאותו מקום שהלך לשם אינו רק במנהג שנהגו בני עיר מעצמן ע"י חכם שבעיר שהנהיג איסור בדבר אחד לעשות סייג לתורה ובני עירו נשמעין אליו ונוהגין איסור בדבר ובניהם אחריהם מפני שראו אבותיהם שנהגו איסור בדבר ואף הם נוהגין כמותם דור אחר דור וכל מי שבא לאותה העיר ג"כ חייב לנהוג המנהג שלהם מתק"ח אבל ב"ד הגדול שהחרים דבר אחד על כל אנשי גלילותיו עליהם ועל זרעם וקבלוהו עליהם חרם זה אין המקום גורם אלא אקרקפתא דגברי רמי ולא יקרע גז"ד בשינוי מקום ולפ"ז אפי' פנוי שיצא למקום שלא קבלו חדרגמ"ה אסור לישא שתי נשים וכמ"ש כנה"ג באה"ע סימן א' בהגהות הב"י בשם מהריב"ל ועוד פוסקים עיי"ש זולת הרש"ך דלא ס"ל הכי ולענ"ד דתליא בזה דלפ"ד הד"מ שהביא הב"ש בסימן א' ס"ק כ"א דעכשיו אחר אלף החמישי כבר כלה הזמן דחררגמ"ה ואינו אלא מנהג שנהגו להחמיר שפיר י"ל דפנוי שהלך למקום שאין נוהגין להחמיר מותר לישא ב' נשים אבל להיש"ש שם ביבמות דכתב דחדרגמ"ה נעשה בלא זמן קצוב א"כ אינו דומה למנהג וכמ"ש הר"ן וא"כ היש"ש מדויל ידו משתלם דלא היה צריך לשני טעמים הנ"ל ואפילו פנוי שהלך למקום דנושאין שתי נשים אסור הוא

והנה היש"ש דחה בשתי ידים מ"ש מהרי"ק בשרש ק"א בשם הרשב"א בתשובה ששמע דלא גזר רגמ"ה רק עד כלות אלף החמישי ות"ד היש"ש דהיא מלתא פריחא בשמועה פורחת ועוד הרי לא נזכר ברוב תקנות שלא גזר על אחר אלף החמישי ועכצ"ל דאותו שאומר שלא נגזר רק עד אלף החמישי היינו שכך היו מקובלין לפי הטעמים והסברות על מה נתקנו גזרותיהם יורה שלא גזר ותיקן אלא עד אלף החמישי וא"כ הוי כפרישת אשה של מתן תורה דאמרו בפ"ק דביצה דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו אף דבטל הטעם את"ד והנה לפ"ז קשה מאד מה פעלו אלו האומרים שלא גזר רק עד כלות אלף החמישי ועל הרשב"א קשה תרתי איך סמך על שמועה בעלמא אלא די"ל דהרשב"א סמך העיקר על טעם אחר שהיה בנידונו וכן מהרי"ק המביאו ולא עשאו אותה שמועה רק לסניף אבל הב"י והמחבר בש"ע אהע"ז סי' א' כתב בסתם דלא גזר רק עד כלות אלף החמישי וכ"כ הד"מ מה יענו לדברי היש"ש

ונ"ל דאיתא בירושלמי פ"ק דשבת ה"ד דמקובל שכל גזרה שב"ד גוורין על הציבור ולא קבלו רוב הציבור עליהן אינה גזרה ולפיכך רבי וב"ד התירו השמן שאסר דנואל וחבורתו וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מהלכות ממרים הלכה וא"ו זיי"ן ואף דבע"ז דף ל"ו איתא שלא פשטה ברוב ישראל ואין הרוב יכולין לעמוד בה ס"ל להרמב"ם דאלו תרתי חדא הם כיון דחזינן דלא פשטה מתירין אותה שהרי מצינו שלא גזרו גזרה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה וכה"ג כתב הרא"ם הובא בלח"מ שם וכך יפה