תשורת ש"י רפז

אמנם לפי הנראה מהחכ"א ושו"ת ד"ח סתמו להקל אף בהרגשה ודאית צ"ל דהש"ס לא ר"ל כן דזה פשיטא דתולין במצוי וחזקת טהרה לכן משני דלא ארגשה וחייש שמא ארגשה ולאו אדעתה דזה קמ"ל חידוש דין

ובלא"ה י"ל דמראות לבנות מותרת רק לבעלה אבל האשה טמאה טומאת ערב לטהרות כיון דבאות מן המקור וכמ"ש תה"ד סימן רמ"ו דמראות לבנות גם כן מהמקור וקי"ל מקור מקומו טמא ואם יצא ממקורה שני טיפין מרגליות דהיינו טיפין לבנות האשה טמאה טומאת ערב כדאיתא בר"פ יוצא דופן וברמב"ם פ"א ממטמאי משכב ומושב ה"י והנה כתב הנו"ב בסימן נ"ה חיו"ד דהיכא דטמאה טומאת ערב אבדה חזקתה ותו ליכא וקמה אחזקת היתר לבעלה והחת"ס חיו"ד סימן קס"ז השיג עליו והביא מהתוס' ב"ק דף י"א דחזקת טהרה וחזקת היתר לבעלה שני עניינים הם ואף דאתרע חזקת טהרה לא אתרע חז"ה לבעלה עיי"ש ואם כן לפימ"ש הא דתלינן שגם עכשיו היו המראות לבנות משום דמצוי אצלה ויש לה חזקת היתר לבעלה אבל לענין טהרות אבדה חזקתה כיון דאפילו במראות לבנות טמאה טומאת ערב ולכן במגעות והיסטות דנ"מ רק לטהרות טמאה אם ארגשה ולא בדקה אפילו רגילה בזיבת ליחות לבנות ואף דבדם מכה הוכיחו האחרונים דלא כנו"ב אלא דדם מכה אינו מטמא טומאת ערב אפילו במכה שבמקור מכל מקום מעיינות שבמקור מטמא טומאות ערב כמ"ש בסד"ט סימן קפ"ח בד"ה ואשר אחזה מביאו בתשובה מאהבה ח"א סימן קנ"ה והביאו כן מחידושי רמב"ן ור"נ במסכת נדה דף מ"א עיי"ש. ועוד נוסף ספק להיתרא לפימ"ש בסד"ט סימן פק"ח בד"ה אבל הא לא ק"ל במה שפסק הרמב"ם בפ"א ד"ח בדם ירוק שהוא טהור אע"ג דקי"ל מקמ"ט די"ל שאין חזקת דם ירוק ממקור דוקא ואף על גב דדם ירוק ולובן ממקור נמי אתי כדמוכח בגמרא וכ"כ בתה"ד סימן ר"מ מ"מ אין חזקתו מן המקור וטפי איכא למתלי דאתיין דרך העליה והפרוזדור וכן הוא בהדיא בשו"ת שב יעקב סימן מ"א בשם הגאון מהרי"ל וז"ל דלמא הליחות והטפות לא באו למקור אלא היו זבין מגוף דרך הגידין של צוואר הרחם בין לפנים בין מחוץ ללול יען מה שאמרו חכמים שחזקת דם נדה או זיבה מן המקור היינו מדכתיב ממקור דמיה וכדכתבו התוספת בפרק כה"י משא"כ כאן דליכא חזקת דם אלא חזקת לובן עכ"ל וכ"כ בשאר צבעים חוץ מדם עכ"ל סד"ט וא"כ כל שאינה מרגשת שנפתח פי המקור כשזב ממנה י"ל שאינו כלל מן המקור ואע"ג דהוה ספק מכ"מ הרי יש עוד צדדי ספקות כמ"ש לעיל ומפרט דתוספת ורשב"א כתבו דבספק מוקמונין לה בחזקת היתר וכ"כ בחידושי רמב"ן בר"פ המפלת וכבר הוגד לי מפי נשים זקנות שעכשיו אין מרגישות פתיחת פי המקור כלל וכ"כ בשב יעקב ס"מ דשאל לנשים אם מרגישין פתיחת המקור ואין פותר רק שמרגישין שזב מהן דבר לח ונ"ל משום דנחלשו החושים והדעת וכ"ש עכשיו ואפילו לא יהא אלא ספק אחד מ"מ כיון דדם לובן אין חזקתו מן המקור ממילא ל"ל רוב וקרוב אלא הספק שקול אם מן המקור או מן העליה והפרוזדור ממילא קרוב עדיף דעליה ופרוזדור קרוב יותר מן המקור כדאיתא בב"ב דף כ"ד דהא דאמרינן חזקת מן המקור משום דרוב דם מהמקור ורוב וקרוב רוב עדיף אבל ברגילה בלובן דאין חזקתו מהמקור ממילא קרוב עדיף דקורבא דאורייתא דכתיב והיה העיר הקרובה כדאיתא שם דף כ"ג ע"ב ואם כן תלינן דזב ממנה לובן מן העליה ופרוזדור דקרובין מן המקור וכ"ש דאיכא נמי חזקת היתר לבעלה. תנח

שאלה מנהג הגוים לתת אבן של שתי וערב על קבריהם אם מותר אומן מעשה חרש אבן יהודי לעשות אותו אבן. או לקנות אבן כזה ולחקוק התיבות ולמכור. הנה בר"ן בע"ז פרק כל הצלמים ז"ל כתב הרשב"א ז"ל דבזה"ז שחוקקין חקק בכלים ומציירין בהם שתי וערב ודמות מניקה אף המוצא כלים ועליהם אותה צורה אסורין שכן דרכם לצייר בסייף ומגפפין ומנשקים בשעת מלחמה עכ"ל וצל"ע שאפשר שאין עובדין היום לצורות הללו אלא לזכר בעלמא עושין אותם עכ"ל הר"ן וכתב בשו"ת אבקת רוכל סי' ס"ח דצורת שתי וערב נעבדת היא והר"ן לא מלאו לבו לחלוק ואי אפשר להניח פשיטות של הרשב"א עיי"ש והובא בעיקרי ד"ט

וביו"ד סימן קמ"א ס"א בהג"ה כתב שתי ערב שמשתחוים לו דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול אבל שתי וערב שתולין בצוואר לזכרון שבאו ממקומותיהם לא מקרי צלם ומותר וכתב הש"ך שם שאפשר בצורה עצמה כיון שדרך שמשתחוים לו גם הר"ן ורי"ו מודו דאסור ולא נסתפקו רק בנצטיירו על כלים עיי"ש ואם כן בזה"ז דמסירין כובע שלהם ומשתחוים ומתפללין לשתי וערב אין ספק דע"ז היא לכ"ע וכיון דהכי הוא איכא לאו בעשייתן כמ"ש רמב"ם במנין המל"ת מצוה ג' והביא מן הספרי אלקי מסכה ל"ת לך לא תעשה אפילו לאחרים גוים וכ"כ רמב"ם בהלכות עכו"ם פ"ג הלכה טי"ת ופ"ז הלכה ה' דעושה ע"ז לגוים לוקה ודוד המלך ע"ה אמר כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם ופירש רד"ק דשתי עניינים הם דכל אשר בוטח כאלו כתיב וכל אשר בוטח בהם וכ"כ חזה ציון דהנביא מקלל כמוהם יהיו עושיהם אף שאינו עובדם וכ"כ החינוך בפ' קדושים מצוה רי"ד הרי נתבאר דיש איסור תורה בעשייתם לבד

ועתה נראה אם יש איסור לקנות ולמכור אותם אבנים שנעשו שתי וערב והנה קי"ל בע"ז דף נ"א וביו"ד סימן קל"ט דע"ז של נכרי נאסרה מיד שנגמרה ושל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד והנה בפ"ק דף י"ט ע"ב בהא דהגיע לכיפה מבואר דאם ישראל עשה הע"ז על הכיפה של גוי אסורה בהנאה מיד אף שלא נעבדה עדיין אלא די"ל דוקא התם דהכיפה של הגוי ומיד שנעשה הע"ז נעשה של גוי דהא רשות גוי הוא אבל אם עשה ישראל ע"ז משלו בשביל גוי י"ל דלא נאסרה מיד דעדיין אינה של הגוי אך מצאתי במנחת חינוך מצוה רי"ד אות ג' שכתב דהעיקר תלוי בשביל מי העשיה אם בשביל גוים נאסרת מיד אף שעשאה ישראל משלו וכתב דיש הוכחות לזה ופשוט עיי"ש

ולפ"ז גם אומן העושה ש"ו כדי למוכרם לגוים אף דהאומן יהודי עבריין נאסר בהנאה מיד דמה לי אם עושה בשביל גוי ידוע שצווהו לעשות או סתם למכור למי שימצא דהא גם בצווהו לעשות לא קנה הגוי והוא ע"ז של ישראל ומ"מ כיון דנעשה בשביל גוים אסורה מיד וכ"ש אם אומן גוי עשה שתי וערב כדי למכור לגוים דאסורה בהנאה