תשורת ש"י כח

בזה לפימ"ש בחו"מ סימן קמ"ט סט"ו בהג"ה דכ"מ דיכולין לכוף העו"כ בדיניהם אם בא להחזיק שלא בדין יש לישראל הבא מכחו חזקה ואם כן נהי דכאן לא הוי חזקה לעכו"ם המוכר ביער עצים דלא אכל פירות מ"מ נכתב בערכאות בגרונד בואך על שמו ואולו היה של אחר לא היה מניחו שיהא כתוב על שמו

ב) ומה ששאל על יי"ש ביין אם נטל"פ הנוב"ת סימן ס"ז לא רצה לסמוך כלל להתיר משום דיי"ש ביין נ"ט לפגם ולכן גם טעם דהיתרא בלב אין לצרף דעכצ"ל הטעם בכבוש לחלק בין היתרא בלע לאיסורא בלע משום דבליעה ע"י כבוש קלים ולא יחול עליו איסור אח"כ וכמו בנ"ט בנ"ט אבל יי"ש דתריף וחזק ל"ל כן עמג"א סימן תמ"ז ס״ק כ"ה וגם מה שנבלע יי"ש מכח החריפות נבלע טעם ממש כמו בבישול לכן אף דשאר כלים המכניסן לקיום לא נאסרו רק כדי קליפה לרוב הפוסקים כ"ע עודים דיי"ש נבלע בכולו כע"ש נו"ב שם וכבר חקרתי סוחרי יין ואמרו שהוגד להם בבירור שבכונה מניחים יין בחביות של שפירמוס להשביח היין ולבי אומר לי שגם הפמ"א יודה לזה אלא דבנידון דידיה שהרגיש טעם היי"ש בהיין כמבואר שם זה פוגם אבל כל שלח נרגש משביחו וכמו מלח הרבה מקלקל המאכל ומעט מלח משביח המאכל

מט

שאלה נער אחד נשא אשה ואחר חמשה חדשים ילדה ואמרו גם שניהם שהולד מהאחר ולא בא הבעל לביתו מחמת קטטה באמרו שזנתה ואח"כ נתנה לו חמותו חצי בית ונעשה שלום וחזר לדור עמה ואמר לו הרב דצריך לפרוש כד"ח דהיא מינקת חברו ואמר שממנו הולד וקנוניא עשה עם אשתו כדי שתתן לו חמותו חצי בית ושאל השואל כדת מה לעשות והשבתי כבר ראה בצ"צ סימן ק"ד דל"מ אמתלא כזו די"ל מחמת דשחדוה בממון אומר כן עתה וחוץ לזה יש ריעותא דאאמע"ר כיון דאומר שזינתה עמו כשהיתה פנויה וכיחש לומר על בנו דאינו בנו ומחלוקת ישנה הוא עיין במשפט שלום סימן קפ"ג ס"ב וחוץ לזה האמתלא שעשה להרויח י"ל דל"מ כמ"ש בשו"ת חוט השני הובא בפ"ת סימן וא"ו סק"א ולטעון בעדו שמחמת בושה כיחש י"ל אם אינו טוען בעצמו האמתלא לא מהני ואף דאמתלא טובה טענינן בעדו אף שאינו טוען כמו טענת שלא להשביע בחו"מ סימן פ"א סכ"א עיין קצו"ח שם משום דהוא אמתלאה הידוע לכל וה"נ משום בושת מ"מ הש"ך הכריע שם דאם שכנגדו טוענו הרי הודיתה בפני עדים צריך זה לטעון בעצמו האמתלא ואם כן באיסור אנן טענינן הרי הודית וצריך לטעון האמתלא בעצמו ובתומים שם ס"ק כ״ט חילק דנגד טענת ברי צריך בעצמו לומר האמתלא ואם כן כאן דמכח רובא דמעלמא הוה אמרינן הולד מעלמא וכיון דאיכא רובא כברי ושמא דמי כדאיתא בריש פרק שני דכתובות וביריעות שלמה ראיתי הביא מהמהרש"א ביבמות דף קי"ח וחכ"צ סימן ק"ן דאמתלא לא מהני רק אם בלא דיבורו ממילא מותר ודיבורו גרם לו האיסור כמו א"א הייתי וטמאה אני אבל במקום דגם ממילא אסור כשישתוק לא מהני לו אמתלא להאמין לו עתה ודברי מהרש"א מוכרחין בתוספות שם סד"ה סד"א ואם כן בנ"ד כיון שילדה לפני שבעה חדשים מהחתונה ממילא אסורין לדור משום מינקת חבירו גם כשיסתקו משום רובא דמעלמא לכן עתה שאמרו שהילד מאחר ועתה חוזרין ל"מ להו אטחלא להאמינם עתה שממנו ילדה ואם נבא להישען על הנוב"ק ס"ח בחא"ע שתשיג על מהרי"ו וס"ל רמזנה שתתעבר ל״ש לכן י"ל ל"ג בה רבנן ואין להפרישן אחר שנשאה בשוגג הלא בשו"ת אמרי אש סי' זיי"ן הוכיח ממהרי"ל ועוד ראיות דלא כנו״ב אלא דכל היכא דשכיח טעמא שגזרו רבנן במלתא גם בלא שכיח גזרו מסום לא פלוג עיי"ש ולע"ד יש להביא ראיה גם כן מתוספת פ"ק דשבת דף י"ד ע"ב בד"ה כיון דהיכא דיש מקום לגזרה במלתא דשכיח תו לא חלקו ואסרו גם בלא שכיח ועיין בכתבי מהרא"י סימן רס"ז וסברת מהרש"א וח״צ הנ"ל נראה נהי דע"י אמתלא סלקנו איסור דשויה אנפשיה חר"א ואינו נתפס בתחלת דבריו לבד מ"מ דבריו סתראי נינהו וסלק אותם וכלא אמר כלום לכן אפי' תחלה אמרו שממנו נתעברה ואח"כ אמרו מאחר ואח"כ חזרו ואמרו מהם נולד מ"מ כאלו לא אמרו כלום מטעם שכתבתי ואף את"ל דאמתלא של הבעל הואיל וידוע לכל דמשום כיסופא עבד להכחיש אנו טוענין מ"מ אצל האשה ליכא אמתלא זאת רק משום כיסופא דבעל כיחשה וזה אינו ניכר וידוע לכל כל כך ואדרבה נוח לה לומר ממנו הוא משתאמר דאפקרה עצמה לאחר והטעתו ועשתה איסור ושהכשילתו לדור במעוברת חברו. ובשו"ת שו"מ תליתאה ס"ה חמה על הל"ל דל"ש בזה שויה אנפשיה חד"א כיון שבאמת הוא בנו יחוס עליו ומה בכך שכפר תחלה מ"מ היא והוא יודעין האמת שבנם הוא ויחוסו עליו ועיי"ש הנה לפמ"ש בקצו"ח להוכיח בסימן ל"ד ובסימן פ' דשויה אנפשיה חד"א אינו משום נדר רק משום נאמנות דגזה"כ דנאמן על עצמו כמאה עדים באיסור וממון א"כ ל"ל דיודע שבנו הוא ויחוס עליו דהא נאמן כמאה עדים במה שאמר שאינו בנו וודאי לא יחוס עליו ואפילו יהא משום נדר מ"מ הא בכל איסור דרך משל חלב אסרה תורה משום דמזיק לנשמה ושומן אינו מזיק ואם אמר אדם על שומן שהיא חלב אינו יכול לחזור בו ולומר דשומן הוא והרי כיון דיודע האמת שהוא שומן לא יזיק לנשמתו ומ"מ אסורה עליו כאלו הוא באמת חלב כיון שהודה על זה שאסור עליו נאסר עליו כאלו היה שייך בו טועם האיסור אף שהאמת אין בו טועם האיסור כן הוא במינקת אף דבנו הוא ולית בו חשש דלא יחוס עליו מ"מ אסר עליו כאלו היה בו החשש

ראובן ושמעון היה להם מין סחורה אחת למכור וכדי שלא יקלקלו זה לזה עשו ביניהם חיוב באופן המועיל שלא ימכרו שניהם במקום אחד וכתבו ראובן ימכור עד צבת ושמעון ימכור מן צבת והלאה ועתה דנין למי שייך צבת הנה בשטרות ונדרים קי"ל עד ולא עד בכלל כדאיתא בחו"מ סי' מ"ג סכ"ז וביו"ד סימן ר"כ סי"א

אך מן צבת והלאה לכאורה אין צבת בכלל וכדאיתא בערכין דף י"ח מבן ששים שנה ומעלה שנת ששים כלמטה אך בפ"ק דפסחים דף זיין משש שעות ולמעלה פרש"י מתחלת שש ור"ת פירש מסוף שש ובמשנה ריש גיטין מרקם למזרח ורקם כמזרח משמע דלולא שפירש להדיא ה"א דאין רקם בכלל אך יסבול