תשורת ש"י רעג

דנתכוין שיהא על דעת חכז"ל באופן המועיל והיינו שיהא החמץ של השליח אבל משום זכין לאדם שלא בפניו דהוי כשלוחו ליכא למימר משום זכיה כשליחות יזכה השליח החמץ לעצמו דאין אדם מקנה לעצמו אפילו היכא דליכא משום חשדא כמבואר בטוח"מ סי' קפ"ה ס"ג דאין אדם מקנה לעצמו דאין המכר אלא הוצאות דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהוא במקום בעלים עומד ועיי"ש בסמ"ע סק"ד

ונראה מה שכתב הגאון ר"ז זצללה"ה בש"ע שלו סימן תמ"ג ס"ח דכיון שהגיעה שעה ה' שהוא קרוב לאסור בהנאה הרי הוא כאבוד מבעליו וחייב כל אדם הרואה אותו נאבד למכרו לגוי כדי לקיים מצות השבת אבדה עכ"ל ואיך יועיל המכירה בדבר שאינו שלו ול"ל דלא איכפת לן אם יחסר באכילה אחר הפסח כיון דהגוי יאכלנה דאיך לא נחוש שימכרנה אחה"פ הגוי לישראל כדאיתא בסימן תס"ז ואפ"ת דשאני הכא דלאחר הפסח אינו אסור רק מדרבנן מ"מ כיון דהמכירה לא מהני הרי יעבור בעל החמץ בב"י בכל מקום שהוא והרי כל הרואה מחויב לבערו ולכן נראה גם כן דמהני המכירה משום דזכין לאדם שלא בפניו

חמד

שאלה צאן מאתיים לנו בגדר מוקף ורחב וארוך כששים על ששים אמה ורועה גוי בא בשבת והגיד לבעל הצאן כי נמצאו כעשרים צאן חוץ לגדר מתו ויותר מצוי שם זאבים מכלבים

הנה יש לצדד כמה צדדים חדא אי מועיל מקום רחב כל דלא מטי ליה בחד שחיה אפילו מוקף גדר דפליגי בזה הפוסקים וכן בנמצאו מתים יותר מאחד אם נימא נח רוגזיה וכן בלא נודע אם מתו בפני הדורס כמבואר כ"ז באחרונים ביו"ד סי' נ"ז ולכן י"ל כיון דנמצאו חוץ לגדר כאן נמצאו כאן היו ולא נדרסו בתוך ההיקף והרועה לא הכניסם בלילה או נשאר השער פתוח דל"ל בזה הגודרת אין להן חזקה כיון דמעצמם לא היה אפשר להם לצאת אחר שנדרסו בתוך המחיצות סגורות והגוי שאומר דהכניסם בלילה וסגר עליהם ונמצאו בחוץ לא מהימן אפילו מסל"ת וכ"ש הכא דירא לומר שלא הכניסם ורגל"ד ליכא דנהי דנמצאו מתים מ"מ אין רגל"ד שנדרסו בפנים

וגם אם הבעל צאן אומר שמאמין להגוי אפשר להתיר דבשו"ת הרשב"א סימן קי"ח כתב בגוי מסל"ת על שתי בהמות שהם איתו ואת בנו אי מהימן לו אסור כדאמרינן פרק האומר דף ס"ו אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ובמיוחסות לרמב"ן סי' קל"ג כתב שם הרשב"א להשואל מה שפירשת באי מהימן לך כבי תרי אי אינש מהימן הוא אצלך בכל כשנים שאינו משקר יפה אמרת ודברים של טעם הם דאל"ה הל"ל אי מהימן לך דעבדה איסורא ולא ה"ל למתלי בנאמנתו של עד ומהימן לך דהכא דקים ליה בגויה כדאמר בפרק הכותב בבת ר"ח לרבא עכ"ל ואם כן לכאורה דברי רשב"א סתראי ננהו דקשה המציאות לומר כן על נכרי דפיהם דיבר שוא ואח"כ מצאתי בשו"ת רעק"א סימן פ"ח עמד בזה

ועוד הא כתב בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' פ' דגם מהר"ם דפסק בעדי כיעור חייב להוציאה מ"מ אם ליכא רק עד אחד מעיד על הכיעור ונאמן לבעל כבי תרי אין חייב להוציאה והובא בב"ש סי' קט"ו ס"ו ס"ק כ"ה ונראה סעד לדבריו מדברי הנמ"י בפ' חזקת הבתים בד"ה בקשתא דלא אמרינן מגו אלא במלתא דבתר דמהימנן לו משום מגו שוב ליכא ספיקא אבל במלתא דאף כי נימא מגו אכתי איכא לספוקי לא מפיו אנו חיין שנאמין כל כך לדבריו משום מגו עד שנצטרך לברר ספק אחד מדעתינו לקיים דבריו ולמטען שהמוכר לקחה מן המערער וכ"כ המפרשים ז"ל עכ"ל ואם מגו ל"מ אף דסמכינן תמיד אמגו להתיר ולאסור ולאוקמוה קרקע מ"מ דוקא כי לא צריכין לברר אח"כ עוד ספק מדעתינו ק"ו נאמנות עד אחד דגם כי מהימן לו דקליש נאמנות דידיה ולא מועיל רק להחמיר ולא להקל ולהכי בעד כיעור דאנן צריכין לברר ספק אחד מדעתינו לומר כיון דיש כיעור רגל"ד שזינתה דלא חייב להוציאה ע"י שמאמין להעד דאפשר מה שמאמין טועה בדמיונו וכ"ש עכו"ם ואם כן כאן דגם לאחר שמאמין להגוי עדיין איכא ספקי טובא רק נחמיר בספק דרוסה כיון דשכיח דאין לנו להחמיר ע"י שמאמין להגוי

והנה בשו"ת מהרמ"ל סימן ק"ד בנמצאו דרוסות הומתו ונפצעו ט"ו צאן שעמדו בחצר גדול מוקף גדר וכתב שם דהדברים מוכיחים שהיו שם זאבים רבים מדחזינן שהרבה מהם הומתו ונפצעו וכתב דאין להקל ולומר כל זאב המית אחת ונח רוגזיה כיון דנמצאו גם פצועים אך בלתי ספק שלא נעשו כל הצאן דרוסות דלפי האמת אי אפשר שכולו יהיו דרוסות ולא חיישינן על יותר משלשים צאן נוסף על הט"ו שמצאו נדרסות ומתות ופצועות עיי"ש מוכח מדבריו שלא ידעו ולא ראו כשנכנסו הדורסים וכשיצאו ולא ידענו כמה שהו שם ומ"מ שיער שלא נדרסו יותר ממ"ה צאן מן השלשה מאות שהיו שם ועל זה סמך גם כן בחת"ס יו"ד סימן ס"ג גם מוכח מדבריו לולא שנמצא גם נפצעות היינו תולין שאותן שמתו מתו כל אחת מזאב אחד ונח רוגזיה אף דלא חזינן דמתו לפני הדורס

ולפ"ז בנ"ד גם כן נתלה דלא נדרסו רובן ואם כן יש ס"ס על כל אחת דשמא לא נדרסו יותר מהנמצאות ואת"ל נדרסו עוד עכ"פ רובן כשרות ושמא לא זו הוא ואף דהוה ס"א בגופו וס"א בתערובות דפליגי בזה ר"ת ור"י אי מועיל ס"ס כזה מ"מ בהר המר סימן יו"ד האריך והוכיח דכשנולדו השתי ספקות כאחת בכגון נ"ד כ"ע מודו דמהני הס"ס להתיר עיי"ש והגם דמן מהרמ"ל לא נראה כן מדלא התיר שם רק החלב שנתערבו בחלב פרות רבות מ"מ הרי בהר המר הוכיח כן בראיות וגם אני בערך ש"י ליו"ד סי' כ"ז הבאתי ראיה מחה"ר חולין דף מ"ג ע"ב הרי כמה צדדי היתר גם יש הוכחה שאותן הנדרסות נדרסו בחוץ לגדר דאם נדרסו לפנים מן הגדר והזאבים טרחו ונשאו אותם מעל הגדר לחוץ למה הניחו אותם שם ולמה טרחו בחנם להוציאם מעל הגדר ולהניחם שם בלתי מעכב

תמה

שאלה ראובן היה לו חוב אצל שמעון ונתן לו שמעון עבור זה שט"ח שהיה לו חוב אצל גוי וערב לו שמעון שאם לא יגבה החוב מן הגוי ישלם לו הוא ואח"כ מת שמעון וראובן היה לו טיבלאציא על חוב שנפרע משמעון ונשאר לבטחון על הערבות באם לא יגבה מהגוי והלך ראובן בערכאות עם הגוי על החוב שמסר לו שמעון וזכה ראובן ונמכר שדה של הגוי וגבה ראובן קצת החוב והעלה ראובן בערכאות את הגוי על מותר מהחוב וביני