תשורת ש"י רעב

דין שנפסק כד"ג וגברה יד האחד ותפס יכול שכנגד להשביעו ולא יכול התופס לומר ב"ד פסקו לי וזכיתי מכח ב"ד ואין לי לישבע אבל הב"ח הוקשה לו דמה קמ"ל הטור כיון דבלא נפסק הדין מפי ב"ד פשוט הוא לכן פירש גם דברי הטור שאחר פסק ב"ד תפס ואין זה פשוט וכן הקשה הפרישה מה קמ"ל הטור ותירץ דה"א כיון שהוא תפסו ברשות חכמים שאמרו כד"ג דלא ישבע ויאמר לו אלו גבר יד שלך גם כן לא השבעתיך עיי"ש נראה שהבין דברי הטור כהב"י דתפס בלא פסק ב"ד אלא דה"א כיון שתפסו ברשות חכמים שאמרו כד"ג היינו חכמים שאמרו בגמ' כד"ג ונראה דמש"ה נקט הרא"ש אי טעין אשתבע לי והטור כתב רק יכול להשביעו דהא קשה על הרא"ש הא בהיסת מבואר בפשה"ד דף מ"ם ע"ב דמשביעין אותו ולא הצריכו שיטעון התובע אישתבע לי וכן בחו"מ סימן ע"ה ס"ח אלא דשאלת הרא"ש שכבר נפסק בב"ד כד"ג והלך אחד מהם ותפס אם כן סתמא לאו בשופטני עסיק שיבא שנית לב"ד לתבוע שיחזור לו אלא בא לב"ד לומר אישתבע לי אבל הטור סתמא נקיט אפילו לא נפסק בב"ד עדיין אלא אחד גבר ותפס ואח"כ בא אידך לב"ד וטוען דידי חטפת והחזר לי יכול להשביעו היינו יכול להביא אותו לשבועה גם בטענת החזר לי באם א"י הדין דכד"ג סתמא טוען רק דידי חטפת והחזר לי

תמג

שאלה מי שכתב לחברו הדר רחוק ממנו שישלח יי"ש ושלחו לו על הבאהן שכשיתן המעות יתנו לו היי"ש ובא היי"ש ערב פסח בבוקר ולא פדאו הלוקח ומכרו לגוי בהקפה באד"ג ובאג"ק ואחר הפסח לא פדאו הגוי ופדאו הישראל הלוקח אם לא נאסר משום חמצו ש"י שעעה"פ כי המשלח לא מכרו לגוי והלוקח לא קנהו גם לא יכול למכור דבר שאינו שלי ולא בא לרשותו כלל ול"ד לפקדון דיכול הנפקד למכרו כשמגיע סמוך לביעור חמץ כדאיתא בפ"ק דפסחים דף י"ג ובה"פ סימן תמ"ג דהתם ברשות חכמים עושה ועל הנפקד מוטל כיון שברשותו הוא ושומר הוא ועד"ז הופקד בידו להצילו מהפסד

ועיין מקו"ח סימן תמ"ג סק"ה ולפי טעם ראשון שם י"ל ה"נ מועיל מכירתו אבל לפי טעמו דבעל החמץ מייאש עצמו ליכא הכא דהמשלח כסבור דהלוקח פדה החמץ מן הבאהן כמו שכתב לו שישלח לו יי"ש ויפדהו וגם לפי טעמו דגם יאוש של"מ מהני הכא גם בגזלן מ"מ דוקא כשהוא ביד הנפקד או הגזלן דזוכה במה שבידו משום דבעלים נתייאשו אבל כאן אינו ביד הלוקח ובמה זכה שיוכל למכרו לאחר

ולכאורה י"ל לפימ"ש בפירוש הרא"ש בפ"ד דנדרים דף ל"ד ע"ב אהא דראה ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש נטלה לאוכלה מעל בשם הרא"ם כיון דבידו לזכות בו ואמר לכשאזכה בככר זה תהיה הקדש חל עליו ההקדש כדאמרינן בפרק אע"פ האומר שדה זו שמשכנתי לכשאפדנה תקדש דקדשה הואיל ובידו לפדות עיי"ש ה"נ בידו לפדות מהבאהן אך זה לא ס"ל לרש"י שם עיי"ש בגליון הגהות הב"ח וכן נראה מחידושי רשב"א והר"ן שם דלא ס"ל כהרא"ם וראייתו יש לדחות לפימ"ש תוספת בפ"ק דפסחים ריש דף וא"ו דשאני היכא דמעיקרא היה שלו משא"כ אם מעיקרא לא היה שלו ובתוס' פא״ע דף מ"ו ע"ב בסד"ה הואיל שכתבו הואיל ואי בעי פריק לא אמרינן דאם כן היה קונה אותו דאטו נחשוב חמץ של נכרי כשלו הואיל ואי בעי קונה ממנו

וגם להרא"ם דוקא כשאמר לכשאזכה בדבר זה תהיה הקדש כמבואר שם וכן במשכון מבואר כשאמר לכשאפדנה תהא הקדש וכן בקידושין דף ס"ב כשאמר לכשיתלשו יהיו תרומה מהני משום דבידו לתלוש

ועוד לפימ"ש מקו"ח סימן ת"נ סק"ה דגם לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל וכן לרבנן היכא דקנה דוקא היכא שיכול לחול כשבא לעולם וגם בשעת הקנין בא מקודם מכח המוכר ומכחו בא ללוקח עיי"ש ואם כן הכא אי אפשר לחול כשבא לרשות ישראל המוכר דאם כן הוה חמץ של ישראל שעעה"פ ואסור בהנאה ולא חל המכירה וגם א"א לומר דמקודם יזכה בו הישראל מן המוכר ראשון אחר הפסח כשיפדנו דא"כ הוי חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח ובשט"מ בנדרים דף פ"ו לכשאפדנה ממך תקדש דקדק רבי מכאן טעמא דאמר לכשאפדנה הא בעודה ממושכנת א"י להקדישה אע"ג בשדה אין בע"ח קונה משכון מ"מ לא דמיא לביתו דמיוחד לו לגמרי שהמלוה לא יניחנו להשתמש בו עד שיתן מעותיו

, אמנם נראה משום דזכין לאדם שלא בפניו וזכיה משום שליחות הוי כעשאו בעל החמץ שליח למכור חמצו דאם לא יועיל מכירתו תתסר בהנאה וראיה מהמג"א בסימן תרנ"ח סק"ג ואח"כ מצאתי בשו"ת פנים מאירות ח"ב סימן נ"ב בסופו והובא בפ"ת ליו"ד סימן ש"כ סק"ו דבבכור או חמץ א"ל היה ב"ב בביתו ומכר איש אחר חמצו הוי כשלוחו כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו וכן כל זכיה מטעם שליחות כמ"ש התוספת בפ"ק דגיטין דף י"א ע"ב בד"ה התופס לבע"ח ועיין טו"ז יו"ד סימן של"ב את"ד

וראיתי בפ"ת שם הביא מהפרמ"ג ס"ס תל"ד שכתב דאע"ג דזכין לאדם שלא בפניו מ"מ בעינן דוקא שצווהו אך בג"ד סגי את"ד ובאמת דברי הפרמ"ג מקורו מהמג"א שם בסק"ט שכתב שצווהו לבטל אבל כשצווהו לבדוק א"י לבטל עיי"ש במשב"ז סק"ז וא"כ יהיו דברי המג"א סותרים למה שכתב בסימן תרנ"ח אבל י"ל שאני ביטול ממכירה לפימ"ש קצו"ח בסי' רמ"ג סק'ה מהרשב"א ותוספת דלא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו אלא היכא דזוכה המקבל באיזה דבר וכ"כ בהגהות אמרי ברוך עיו"ד סימן שכ"ח דלא מיקרי זכיה רק כשיש קניית דבר מה עיי"ש לכן בביטול חמץ כעפרא והפקר ליכא זכיית וקניית דבר מה משא"כ במכירה זוכה בעל החמץ במחיר החמץ וכן בבכור ואתרוג ועוד לפימ"ש הב"י עמ"ש הר"ן דשליח א"י להפקיר דמ"מ מועיל משום ג"ד לכן דוקא כשעשאו בפירוש שליח לבטל דאזי ג"ד דלא ניחא ליה שיהא לו זכותא בחמצו וכ"מ בפתיחה לפרמ"ג לה"פ פ"ב ס"ג

ועוד דהא הר"ן וכ"פ ס"ל דשלוחו א"י לבטל משום דלא מצי משוי שליח להפקיר כמ"ש הר"ן או כמ"ש הב"ח דביטול הוא בלב ולא מצי משוי שליח על מחשבה אך המג"ד וח"י כתבו כיון דעשאו שליח לבטל כדי לקיים המצוה מסתמא נתן לו חמצו במתנה עיי"ש ואם כן תינח כשעשאו בפירוש שליח לבטל אבל לא עשאו שליח לבטל אלא נימא זכין לאדם שלא בפניו וזכיה משום שליחות הרי מ"מ אין החמץ של שליח ולא מהני שליחות על ביטול לכן כתב המג"א דצריך דוקא לעשותו שליח על ביטול דאזי אמרינן